כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ. וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, … וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ – מְאֹד.
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו. לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ – הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. (דברים י“ז, יד-כ)
התורה מציגה את “פרשת המלך” כמענה לבקשת העם להעמיד עליו מלך. הבקשה מנוסחת באופן חלש ונטול הצדקה עניינית: “אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי” (פסוק י“ד). אין בה נימוק של ממש לצורך במלך, אלא רצון לאמץ את מנהגי העמים הסובבים, ובכך היא מוצגת באור בעייתי כבר מראשיתה.
גם בספר שמואל חוזרת דרישת העם להעמיד מלך, וגם שם הם מבקשים מלך “כְּכָל הַגּוֹיִם”. אולם שם מצורף לבקשה נימוק נוסף – הצורך במנהיג שישפוט אותם ויובילם במלחמות (שמו“א ח׳, ה-כ). בתורה, לעומת זאת, נימוקים אלה נעדרים לחלוטין מבקשת העם. היעדרם מחזק את הרושם שהתורה מבקשת להציג את המלוכה לא כצורך ממשי, אלא כמשאלה הנובעת מן הרצון להידמות לעמים האחרים.
ואולם, אף שנימוקים אלה – הצורך במנהיג שישפוט את העם ויוביל אותו במלחמה – אינם נאמרים בפי העם, התורה נותנת להם מענה עקיף.
הפרשה הקודמת ל“פרשת המלך” עוסקת בכוהנים־הלווים ובשופטים היושבים במקום אשר יבחר ה’, והם הסמכות העליונה להכרעה במחלוקות משפטיות. קיומם של מוסדות אלו מייתר את הצורך במלך שישפוט את העם, שכן השופטים והכוהנים כבר מופקדים על מלאכה זו.
כך גם ביחס לניהול המלחמה. בקשת העם למלך באה, לפי תיאור התורה, לאחר שה’ – ולא המלך – נתן להם את הארץ, ולאחר שירשו אותה וישבו בה. עצם כיבוש הארץ מלמד אפוא כי ניתן לנהל מערכה צבאית גם ללא מלך. יתרה מזאת, בהמשך הספר התורה מתארת בפרוטרוט את דיני המלחמה ומדגימה כיצד ניתן לנהל אותה בהצלחה באמצעות הכוהן, השוטרים ושרי הצבאות, ללא כל אזכור למלך (דברים כ’, א-ט).
אף על פי כן, התורה נענית לבקשת העם ומתירה את המלוכה. אך קובעת כללים שנועדו לרסן את כוחו.
נראה כי תיאור המלך בפרשה מזכיר במיוחד את דמותו של שלמה, שכן שלוש ההגבלות המוטלות על המלך תואמות מאפיינים בולטים של מלכותו. כנגד דמות זו מציבה התורה מודל אחר של מלוכה. דיני המלך מגבילים את כוחו ואת מעמדו ומונעים ממנו לצבור עוצמה בלתי מרוסנת. נאסר עליו להרבות נשים, כפי שעשה שלמה (ראו מל“א י”א, א-ד), ובכך מוגבלת יכולתו לכרות בריתות פוליטיות באמצעות נישואין. נאסר עליו להרבות סוסים, כפי שהרבה שלמה (ראו מל“א י’, כו), ובכך מצטמצמת עוצמתו הצבאית. כמו כן נאסר עליו להרבות כסף וזהב, בניגוד לעושרו הרב של שלמה (ראו מל”א י’, יד-כז).
הגבלות אלה אינן נוגעות רק להיקף רכושו וכוחו של המלך, אלא גם לגבולות סמכותו. בעולם הקדום הוצג המלך לא פעם כמי שמכונן את החוק ומבטיח את קיומו – כפי שעולה, למשל, מחוקי חמורבי. פרשת המלך, לעומת זאת, קובעת כי המלך אינו עומד מעל החוק ואינו קובע אותו. הוא מקבל את ספר התורה מידי הכוהנים־הלווים ומחויב לשמור על כל חוקיו, מבלי לסטות מהם ימין ושמאל. שיאה של הגבלת מעמדו מצוי בדרישה: “לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו” (דברים י“ז, כ). המלך אינו אמור להתנשא מעל העם, אלא להוסיף לראות בעצמו אחד מאחיו – תפיסה העומדת בניגוד חריף לדמותו המקובלת של המלך בעולם הקדום.
פרשת המלך מציגה אפוא מודל של מלוכה מוגבלת. הגבלותיה נועדו לצמצם את הסכנות הטמונות בריכוז כוח רב בידיו של אדם אחד. במונחים בני זמננו, המלך שהתורה מתירה דומה יותר לנשיא המדינה מאשר לשליט בעל סמכות ביצועית רחבה: דמות ייצוגית שמעמדה מוגבל, ושכפופה לחוק שמקורו אינו בה.
נראה כי התורה מבקשת בפרשת המלך להתמודד כאן עם הסכנה הטמונה בשלטון יחיד: שליט הצובר עושר, כוח צבאי ומעמד אישי רב עלול לסטות מדרך ה’ – דרך הצדקה והמשפט – ולרתום את שלטונו לצרכיו שלו. החשש מפני כוח שלטוני שאינו מרוסן לא איבד מתוקפו גם בימינו.
