התורה ממעטת להתייחס למוסד המלוכה ויש בכך כדי להעיד על גישתה המסויגת כלפיו. ההתייחסות המרכזית לעניין נמצאת ב’פרשת המלך’ (דברים י“ז, יד-כ). בפרק “ככל הגויים”, עמדתי על היחס הלא־חיובי של התורה לבקשת העם למלך והניסיון של התורה לצמצם את כוחו. בפרשת ‘כי־תבוא’ ניתן למצוא שני מקומות הממשיכים את אותה הגישה שלילית. הראשון, ברמז והשני מעט יותר ברור.
המקום הראשון הוא הפסוקים הראשונים של פרשת ‘הבאת הביכורים’:
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ – אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה – וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה – אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא. וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן – אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם – וְאָמַרְתָּ אֵלָיו. (דברים כ“ו, א-ג)
על פניו, פסוקים אלו אינם מתייחסים למלוכה בשום צורה ועניין. אך כשמעמיקים רואים שההתחלה של פסוקים אלו דומה באופן כמעט מושלם לתחילתה של ‘פרשת המלך’:
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ – אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ. וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. (דברים י“ז, יד)
בשתי הפרשות מתוארת אותה סיטואציה: הכניסה לארץ, ירושתה והישיבה בה. אך כאן מתרחש פיצול משמעותי: התגובה הראויה מתוארת ב’פרשת הביכורים’ – האיכר מביא את ראשית היבול לה’, מכיר בטוב שנתן לו אלוהים, ומביע את תודתו באמצעות הבאת הביכורים למקדש.
לעומת זאת, התגובה הפחות ראויה, לכל הטוב שנתן ה’ לישראל, היא בקשת העם לשים עליהם מלך “כְּכָל הַגּוֹיִם”. הבקשה עצמה אינה ראויה, שכן מלך אנושי מתחרה במלכות ה’. בני ישראל הם עבדי ה’ (ויקרא כ“ה, מב) ולא ראוי שיהיו עבדי מלך בשר ודם, גם אם הוא ישראלי כמותם. וכפי שאמר ה’ לשמואל – בעקבות אכזבתו של שמואל מהעם – שהבקשה של העם למלך היא מאיסה בה’:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ. כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ – כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. (שמו“א ח’, ז)
באמצעות החזרה על הנוסחה “כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ … וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ” בשני הפרשות התורה יוצרת ניגוד חריף בין שני התגובות: האיכר המודה לה’ לעומת העם המבקש מלך ובכך דוחה את מלכות ה’.
המקום השני בו מודגשת גישה שלילית כלפי המלוכה נמצא ב’פרשת הקללות’ והוא ברור יותר:
יוֹלֵךְ ה’ אֹתְךָ – וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ – אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ. וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עֵץ וָאָבֶן. (דברים כ“ח, לו)
למרות ההקבלות הרבות בין הברכות לקללות – כמו: “בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ” (דברים כ“ח, ו) לעומת” “אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ” (דברים כ“ח, יט) – המלך מוזכר רק בקללות ולא בברכות. בכך התורה מדגישה שהמלך אינו חלק ממערכת הברכות אלא מופיע כחלק ממציאות שלילית.
התורה מתארת את המלך כ“מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ” (דברים כ“ח, לו) כלומר, המלך הוא תוצאה של בחירת העם ומשוייך אליו ולא אל ה’ (השוו לדברי ה’ למשה לאחר חטא העגל: “לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”; שמות ל“ב, ז). הביקורת הסמויה של התורה היא, שבדומה לאופן שבו בני ישראל נשענו על חומות גבוהות ובצורות במקום לבטוח בה’ (דברים כ”ח, נב), כך הם מסתמכים על מלכם במקום להישען על ה’.
השילוב בין שתי דוגמאות אלו מחדד את גישתה המסויגת של התורה כלפי מוסד המלוכה, שניכרת כבר בפרשת המלך. בכך רומזת התורה שמלוכה היא הסדר חברתי מותר, אך איננו אידיאלי. התורה מאפשרת את הקמת המלוכה כחלק מארגון החברה, אך מעודדת את העם לשאוף למערכת שלטונית רופפת, שאינה מתחרה במלכות שמים.
