וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים. וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: הָבָה לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף: הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם, אִם אָפֵס כָּסֶף … וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי, כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי, לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ … וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה, כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ, כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב. וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. וְאֶת הָעָם – הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ … וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם: הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה, הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת, וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה … וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עַל אַדְמַת מִצְרַיִם – לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ. (בראשית מ“ז, יד-כו)
בסוף הפרשה, התורה מתארת את התנהלותו של יוסף מול המצרים במהלך שנות הרעב הקשות. בתחילה מכר למצרים תבואה תמורת כסף. כאשר תם הכסף, החל יוסף לתת את התבואה תמורת המקנה. לאחר שגם המקנה אזל, רכש את הקרקעות ואת האנשים הפך לעבדים. את המצרים שאיבדו את שדותיהם העביר מהשדות לערים, וקבע שעליהם להעביר לאוצר פרעה חמישית מהתוצרת, כפי שהמשיך להיות מקובל עד לזמן כתיבת הדברים (בראשית מ“ז, יג-כו).
מדוע התורה רואה חשיבות בתיאור מפורט של מעשיו של יוסף בשנות הרעב? הרי עיקר הסיפור הוא הצלחתו של יוסף למשול במצרים ולכלכל את משפחתו וכיצד ירדו יעקב ובניו למצרים ונשתקעו בה. מה הערך המוסף בתיאור התנהלותו של יוסף אל מול המצרים בהמשך הסיפור?
בפרק “מצרים מתחמשת” הראיתי כיצד הנהיג יוסף משטר מעין צבאי, כדי להתכונן ביעילות לקראת שנות הרעב. כוונותיו של יוסף, שהיה ירא אלוהים, היו טובות. הוא ראה במעשיו את מה שנכון לעשות. אלוהים הראה לפרעה את העתיד, ותוכנית הפעולה החכמה של יוסף נתנה לכך מענה הולם.
אולם, בסופו של דבר, השימוש בכוח אבסולוטי הוביל לעוול אבסולוטי. במקום לספק למצרים בחינם את התבואה שאסף מהם בשבע שנות השבע, ניצל יוסף את מצוקת המצרים ומכר את התבואה בשנות הרעב במחיר מלא. כתוצאה מכך, הפכה מצרים מארץ של אנשים חופשיים, בעלי שדות, כסף, מקנה ורכוש, לארץ שבה כל התושבים עבדים לפרעה, ללא אדמה ונחלה, כסף, מקנה או רכוש. ארץ מצרים הפכה למה שהתורה מכנה “בית עבדים” (שמות כ’, ב).
מדוע נהג יוסף כך, הרי הייתה לו יד חופשית מפרעה לעשות כפי שהוא הבין לנכון?
כדי להבין את דרכו של יוסף, יש להבין את תפיסת העולם שבתוכה פעל – תפיסה מצרית, שהעמידה את הסדר והיעילות מעל לכל שיקול מוסרי.
התורה מנגידה במקומות רבים בין ארץ מצרים לארץ ישראל, ובין התרבות המצרית לתרבות הישראלית. בארץ מצרים – התושבים עבדים לפרעה, בארץ ישראל – הם עבדי ה’, “לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד” (ויקרא כ“ה, מב). במצרים, לתושבים אין קרקעות, בעוד שלכוהנים יש (בראשית מ”ז, כב); ובארץ ישראל להפך, לתושבים הישראלים יש נחלה, ודווקא לכוהנים אין נחלה (דברים י“ח, ב).
התורה מבחינה בין ארץ מצרים לארץ ישראל בכל הנוגע להשגחה האלוהית. ארץ מצרים מושקית באופן קבוע על ידי הנילוס, ואילו ארץ ישראל שותה ממי הגשמים – מאת ה’ מהשמים: “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” (דברים י“א, יא), כי בניגוד למצרים, ארץ ישראל היא “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד. עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (פסוק י“ב).
הגישה של יוסף להתמודדות עם הרעב הממשמש ובא הייתה גישה שכלתנית־מצרית. היא ראתה ברע עובדה בלתי נמנעת שאלוהים גילה לפרעה – הא ותו לא. על פי תפיסה זו, ישנן שנות שובע ויש שנות רעב, ותפקידו של המנהיג להיערך בשנים הטובות לקראת השנים הרעות. השובע והרעב נתפסו במצרים כעובדות טבעיות – נטולות משמעות מוסרית או קשר לשכר ועונש. הממלכה המצרית פעלה בדומה לנמלה העמלה בקיץ כדי להבטיח את מחייתה בחורף (משלי ו’, ו-יא): תכנון קר ומחושב, נטול יסוד מוסרי. זאת בניגוד לתפיסת התורה, הרואה ברעב ובעצירת גשמים ביטוי לעונש הבא בעקבות התנהגות הדורשת תיקון (ראו, למשל, פרשת ‘והיה אם שמוע’; דברים י“א, טז-יז).
השילוב של כוח אבסולוטי עם תפיסה שמעקרת את הקשר בין מעשיו של האדם לשכר ועונש, ואינה רואה ברע הפוקד את האדם הזדמנות לחשבון נפש, מוביל לחברה שאולי פועלת ביעילות אך חסרה חמלה ואיזונים, ובסופו של דבר הופכת למשטר עריצות ולבית עבדים.
במובן זה, תיאור השתלשלות האירועים במצרים במהלך שנות הרעב אינו רק סיפור היסטורי – הוא הרקע העמוק לשעבוד מצרים, ולכן גם ליציאה ממצרים ולחזון האלטרנטיבי לבית העבדים המצרי, שמציעה התורה בארץ ישראל.
כך גם מתברר מדוע התורה מסתייגת ממלוכה ריכוזית: בעוד שבמצרים המלך מחזיק בכוח בלתי מוגבל, מודל המלוכה הישראלי מוגבל וכפוף לחוק ולמוסר, כפי שמתואר בדברים י“ז, יד-כ (וראו בהרחבה בפרק “ככל הגויים?”).
אנחנו חיים היום בתרבות שבמידה רבה היא תוצר של יציאת מצרים. תרבות שבה השלטון נבחר על ידי הציבור ומטרתו לשרת את העם, לא לשלוט בו. אבל לא זו הייתה התפיסה בתקופת המקרא. וגם אדם ירא אלוהים כמו יוסף לא יכול היה לראות את הדברים אחרת. רק התערבות אלוהית, בדמות יציאת מצרים, היא שהצליחה לשבור את הדפוס – ולהניח תשתית לתרבות חדשה המעמידה במרכז את חירות האדם והצדק החברתי.
