לקראת היציאה ממצרים אמר ה’ למשה ולאהרן:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים – רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. (שמות י“ב, ב)
פסוק זה מעורר שאלה: אם חודש האביב, חודש ניסן, הוא הראשון, מדוע אין התורה מגדירה את תחילתו כ“ראש השנה”? מדוע אין ליום זה אזכור מיוחד, קורבנות ייחודיים או איסור מלאכה?
כדי להבין זאת, עלינו לבחון כיצד בנוי לוח השנה בתורה ועל מה הוא מבוסס.
למעשה, בתורה פועלים שני לוחות שנה מקבילים, המשקפים שני מוקדים שונים של התחדשות – האחד לאומי־היסטורי, והשני חקלאי־טבעי:
- הלוח ההיסטורי־לאומי – מתחיל באביב, בחודש ניסן, שבו יצאו בני ישראל ממצרים. לפיכך הוא נקבע כחודש הראשון, זכר ליציאת מצרים. זהו החודש שבו חל יום ההשתוות האביבית – היום והלילה שווים באורכם, ומכאן והלאה הימים מתארכים.
- הלוח החקלאי – מתחיל חצי שנה מאוחר יותר, בסתיו, עם תחילת עונת הזריעה, בסוף חודש תשרי. באמצע חודש זה חוגגים את חג האסיף, החותם את השנה הקודמת, כפי שנאמר: “וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה” (שמות כ“ג, טז). בחודש זה חל גם יום ההשתוות הסתווית, המשקף את נקודת המעבר מן הקיץ אל החורף, שממנה והלאה הימים מתקצרים והלילות מתארכים.
בשני לוחות השנה ניתן למצוא הקבלות מרתקות: בשניהם חוגגים באמצע החודש הראשון חג בן שבעה ימים הקשור ליציאת מצרים – חג המצות באביב וחג הסוכות בסתיו.
גם העשירי לחודש הראשון בכל אחד מהלוחות נושא משמעות מיוחדת: בלוח ההיסטורי־לאומי נצטוו בני ישראל בעשור לחודש הראשון לקחת שה לצורך הקרבתו לקורבן הפסח; ובלוח החקלאי חל בעשור לחודש השביעי יום הכיפורים שבו מטהרים את המשכן אחת בשנה. מההקבלה ניתן ללמוד שבשני המקרים העשירי לחודש הוא יום הכנה – לקראת הפסח בלוח האביבי, ולקראת תחילתה של השנה החדשה בלוח הסתווי.
מעניין לגלות כי בשני הלוחות – הן בלוח ההיסטורי־לאומי המתחיל באביב, והן בלוח החקלאי המתחיל בסתיו – השנה אינה נפתחת ביום הראשון לחודש. בלוח האביבי אין כלל אזכור ליום זה כיום חג, ואילו בלוח החקלאי התורה מדגישה שחג האסיף חל “בְּצֵאת הַשָּׁנָה”, לא בראשיתה. ממילא, היום הראשון לחודש השביעי – הנקרא “זִכְרוֹן תְּרוּעָה” (ויקרא כ“ג, כד) או “יוֹם תְּרוּעָה” (במדבר כ“ט, א) – איננו יכול להיות “ראש השנה”.
הסיבה לכך עמוקה: השנה במקרא נקבעת לפי מחזור השמש ועונות השנה, ולכן החודש הראשון נקרא גם “חֹדֶשׁ הָאָבִיב” (דברים ט“ז, א). התקופה שבה חל יום ההשתוות – האביבי והסתווי – משקפת את נקודות המעבר שבין העונות, ומתוך כך ניתן לראות בה את תחילתה של השנה על פי שני הלוחות. אולם החודשים נקבעים לפי מחזור הירח, ומכיוון שאין התאמה בין מחזורי השמש והירח, אין אפשרות לסנכרן את התקופה שבה חלים מועדי ההשתוות עם תחילת החודש הראשון או עם יום קבוע אחר בו.
לכן, אין בתורה “ראש שנה” כתאריך מסוים, אלא ראש שנה כתקופה: חודש ניסן בלוח האביבי־היסטורי, וחודש תשרי בלוח החקלאי, המסמן את סיום המחזור החקלאי ואת פתיחתו מחדש עם עונת הזריעה.
פודקאסט