וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ – בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם. וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ – וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (ויקרא כ“ה, ט-י)
מדוע מכריזים על שנת היובל דווקא בחודש השביעי? האם לא ראוי יותר להכריז עליה בתחילת השנה, בחודש ניסן – שהוא החודש הראשון, כפי שנאמר: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות י“ב, ב)? ומדוע העברת שופר התרועה של היובל נקבעה לעשירי בחודש (ויקרא כ”ה, ט) ולא לתאריך משמעותי יותר בחודש, בתחילתו או אמצעו, כנהוג בשאר המועדים?
בתקופת המקרא נהגו בישראל, בו־זמנית, שני לוחות שנה נפרדים: הלוח הלאומי והלוח החקלאי. לוח השנה הלאומי התחיל בחודש האביב, מועד היציאה ממצרים, וסדר החודשים, הנקבעים על פי התחדשות הירח, נמנה ממנו, כאשר חודש האביב הוא החודש הראשון. לעומתו, לוח השנה החקלאי החל בסתיו, בחודש השביעי, לאחר חג האסיף, שסיים את השנה החקלאית הקודמת. ראו על כך בהרחבה בפרק “מתי חל ראש השנה”.
השנה החקלאית מסתיימת בחג האסיף, ככתוב: “וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה” (שמות כ“ג, טז). מיד לאחר מכן מתחילה עונת הזריעה ופותחת את השנה החדשה. שנות השמיטה והיובל עוסקות בעבודת הקרקע ובחקלאות ולכן הן מתחילות בסתיו, בתחילת השנה החקלאית, שחלה בחודש השביעי, ולא בחודש הראשון.
בהתאם לכך, תקיעת השופר בעשור לחודש השביעי – עוד לפני תחילתו של חג האסיף, החותם את השנה החקלאית הקודמת – איננה תחילת שנת היובל אלא הכרזה על בואה המתקרב.
העשירי בחודש השביעי הוא תאריך משמעותי בחודש, ויש לו מקבילה בשנה הלאומית. בעשירי לחודש הראשון נצטוו בני ישראל לקחת שה לצורך הקרבתו מספר ימים לאחר מכן – בפסח (שמות י“ב, ג). ומכאן ניתן ללמוד שהעשירי לחודש משמש הכנה לדבר שעתיד לבוא – לא הדבר עצמו.
לסיכום, הכרזת היובל נעשית בחודש השביעי – החודש שבו נפתחת השנה החקלאית. תקיעת השופר בעשירי בו איננה תחילתה של שנת היובל עצמה, אלא הכנה והכרזה לקראתה. מימושה מגיע רק בתום חג האסיף, עם פתיחת עונת הזריעה ותחילתה של השנה החקלאית החדשה.
