מספר השבטים בישראל הוא שנים עשר, כשם שגם לישמעאל היו שנים עשר שבטים: “שנים עשר נְשִׂיאִם – לְאֻמֹּתָם” (בראשית כ“ה, טז). הדמיון המספרי מלמד כי המספר שנים־עשר משמש במקרא סמל לשלמות שבטית־לאומית, בדומה לשנים עשר חודשי השנה.
המספר שתים־עשרה נותר קבוע בזהותו של עם ישראל, אך אופן ההרכב משתנה לפי ההקשר; שינויים אלו מלמדים כי הזהות הישראלית מופיעה במקרא בצורות שונות, בהתאם לממד הנדון.
במובן הראשוני, שנים עשר הם בניו הישירים של יעקב:
רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן, לֵוִי, וִיהוּדָה; יִשָּׂשכָר, זְבוּלֻן, וּבְנְיָמִן; דָּן, וְנַפְתָּלִי, גָּד, וְאָשֵׁר. (שמות א’, ב-ד)
אולם בכל הנוגע לנחלה בארץ ישראל ההרכב משתנה. בסמוך למותו קבע יעקב שמנשה ואפרים יחליפו את יוסף ויקבלו מעמד שווה לשאר בניו של יעקב:
אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. (בראשית מ“ח, ה)
בכך העניק יעקב ליוסף חלק כפול מנחלת שאר אחיו, כבן הבכור של רחל, אשתו האהובה. שבט לוי, שנבחר לשרת בקודש, לא קיבל נחלה כלל (דברים י’, ח-ט) אלא רק ערים לשבת בהם (במדבר ל“ה, א-ג). לפיכך, השבטים שקיבלו נחלה שבטית בארץ ישראל הם שנים עשר – עשרת בניו של יעקב, פרט ללוי וליוסף, ובתוספת מנשה ואפרים שבאו במקומו של יוסף.
הרכב נוסף של השנים עשר הם אלו שקיבלו מיעקב ברכה המייסדת זהות עצמאית, המתבטאת בנחלה מובחנת, בפיצול שבטי או במעמד נפרד.
בסיפור ברכת יעקב, רק עשרה בנים – וביניהם יוסף – קיבלו ברכה. שני בנים – שמעון ולוי – לא קיבלו ברכה של ממש, אלא קללה על מעשיהם בשכם: “שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה” (בראשית מ“ט, ה-ז).
כחלק מהקללה הם לא קיבלו נחלה עצמאית כפי שכתוב: “אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב – וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל” (בראשית מ“ט, ז). שבט לוי לא קיבל כלל נחלה. לעומת זאת, שמעון קיבל נחלה, אך לא נחלה עצמאית, אלא בתוך נחלת יהודה, כפי שכתוב בספר יהושע: “וַיְהִי נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה” (י“ט, ט).
כנגד זאת, בני יוסף, מנשה ואפרים, קיבלו ברכה מיעקב (בראשית מ“ח, כ) וכחלק ממנה קיבלו כאמור אף נחלה מובחנת. ויוסף עצמו, קיבל מיעקב באופן אישי את שכם לנחלה: “וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אֶחָד עַל אַחֶיךָ” (בראשית מ“ח, כב), ושם נקבר (יהושע כ”ד, לב). כך נשמר המספר שתים עשרה גם בממד הברכה והזהות המובחנת.
התמונה הכוללת היא שהמספר שנים עשר, המסמל שלמות וזהות לאומית שלמה, נשמר תמיד – אך ההרכב משתנה לפי ההקשר: בני יעקב הישירים נכללים כשבטים בממד המשפחתי; מנשה ואפרים מצטרפים בממד הנחלה, במקומם של לוי ויוסף; ובממד הברכה והזהות המובחנת תופסים אפרים ומנשה, לצד יוסף, את מקומם של שמעון ולוי.
כך משתקפת הזהות הישראלית כזהות רב־שכבתית, המופיעה במקרא בממדים שונים – וכולן יחד מרכיבות שלמות אחת: שנים עשר שבטים, עם אחד.
