וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר: מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת, וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. וְאֶת גְּבִיעִי – גְּבִיעַ הַכֶּסֶף – תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן, וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ. (בראשית מ“ד, א-ב)

מדוע בחר יוסף דווקא בגביע הניחוש שלו כדי להפליל את בנימין בגניבה?

הבחירה הזו לא הייתה מקרית. יוסף השתמש בהיכרות האינטימית שלו עם ההיסטוריה המשפחתית, כדי לבנות סיפור שייראה סביר ומתקבל על הדעת בעיני האחים – סיפור שמהדהד דפוס מן העבר ומעורר תחושת דז’ה־וו.

במצב דומה, כאשר המשפחה ברחה מחרן, גנבה רחל, אימו של בנימין, את התרפים אשר לאביה. כמו הגביע של יוסף, גם התרפים שימשו לניחוש. גניבת התרפים של לבן סיכנה את משפחת יעקב בכך שהגבירה את המוטיבציה של לבן לרדוף אחריהם. אלמלא התערבות אלוהית היה העניין עלול להיגמר בכי רע (בראשית ל“א, כט).

יוסף בנה תרחיש שמהדהד את מעשה רחל – גניבה של חפץ ניחוש המביאה לסכנת רדיפה. כך הציב את האחים בפני שחזור של דפוס משפחתי מוכר, שבו בני רחל גורמים שלא במתכוון למשבר המאיים על המשפחה כולה.

תוכניתו של יוסף הייתה לגרום לאחיו – שהכירו את סיפור גניבת התרפים על ידי רחל – להאמין ולקבל תרחיש שבו בנה של רחל חוזר על מעשה דומה, במצב דומה, מתוך הבנה שמדובר בנטייה בעייתית במשפחתה של רחל (ראו אברבנל, בראשית מ“ד, א). כך ביקש יוסף להקהות את תגובתם ולהחליש את רצונם של האחים להיאבק או להתקומם, ולאפשר לו לקחת אליו את בנימין מבלי לעורר התנגדות ממשית.