בתחילת פרשת ‘קֹרח’ יש אוסף של טענות ודרישות של אנשים וקבוצות שונות כלפי משה ואהרון. על פניו הדרישות נראות סותרות זו את זו:
- ערעור על מעמדם המיוחד של משה ואהרון בשם קדושת העדה כולה – “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’, וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’?” (במדבר ט“ז, ג).
- תביעה של בני לוי לכהונה (במדבר ט“ז, ח-י).
- האשמת משה בכישלון להביא את העם אל הארץ המובטחת (במדבר ט“ז, יב-יד).
ואולם, אם נבחן את שלושת הטיעונים נראה שלמרות השוני ביניהם, יש להם מכנה משותף והוא – ערעור על דרכי הפולחן בישראל, שנתפסו בעיניהם כיוזמות של משה ואהרון. הטיעונים שלהם, כפי שאראה, אינם סותרים – אלא משלימים זה את זה.
הטענה הראשונה המוצגת בתחילת הפרשה היא שאין מקום למעמדות בכל הקשור לקדושה. כל העדה כולם קדושים ומכאן שלטענתם כל אדם זכאי לשמש בקודש ולהקריב מנחות.
דרישתם של בני לוי המבקשים לכַהן מוצגת על ידי משה ככזו המכירה במעמדם המיוחד של הכוהנים, אך מבקשת מעמד זה גם לעצמה. אם כך, לכאורה היא סותרת את הקריאה לשוויון בדרישה הראשונה – “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים”.
אמנם, זו פרשנות אפשרית לדבריהם של בני לוי, אך יש לשים לב שהיא נאמרה על ידי משה בניסיון להניא את בני לוי מלהשתתף במחלוקת, והיא לאו דווקא משקפת את טענתם. במקום זאת, אפשר להבין את דרישת בני לוי כהשלמה לטענה הראשית: אם כל העדה קדושה, אין הצדקה להגביל את עבודת הקודש לאהרון ולבניו בלבד; גם בני לוי, ואולי אף כל החפץ בכך, זכאים לגשת ולהקריב.
לבסוף, ערעורם של דתן ואבירם נראה לכאורה פוליטי ולא דתי ולפיכך לא קשור לטענות הקודמות. אולם, אם נשים לב נראה כי הטיעון הזה נאמר על ידי דתן ואבירם כתגובה לקריאתו של משה לבוא לפניו. טענתם זו נועדה להסביר מדוע הם מסרבים להיענות לקריאתו, אולם לא בהכרח היה זה מוקד ערעורם על הנהגתם של משה ואהרון ולא בעניין זה קרא להם משה.
ברצוני להציע שדתן ואבירם לא הסתפקו בהצטרפות לקריאת התיגר “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים”, אלא ניסו לממש אותה בפועל באמצעות הקמת מקום פולחן חלופי, וזאת הסיבה שמשה קרא להם.
רמזים לכך ניתן למצוא בביטוי “מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם” (במדבר ט“ז, כד, כז), ובבקשתו של משה: “אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם” (במדבר ט“ז, טו).
השימוש במילה “משכן” בתורה הוא כמעט תמיד בהקשר של משכן אוהל מועד. החריגה היחידה היא בתקבולת השירית שבנבואת בלעם: “מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ“ד, ה), שבה “משכנותיך” מקביל ל“אוהליך”. לעומת זאת, בפרשתנו הביטוי “מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם”, ביחיד, מופיע פעמיים בתוך קטע סיפורי (במדבר ט“ז, כד, כז), ולכן השימוש במילה הטעונה “משכן” עשוי לרמוז שאין מדובר רק במתחם מגוריהם של המורדים.
כמו כן, קשה לפרש את “מנחתם” כמכוון בפשטות למבחן הקטורת בלבד, שכן דתן ואבירם עצמם סירבו לעלות ולא השתתפו בהתכנסות בפתח אוהל מועד.
צירופם של שני הרמזים מאפשר להבין שבדבריו אל ה’ כיוון משה למקום הפולחן החלופי שדתן ואבירם הקימו, ולמנחות שהקריבו בו הם וייתכן שגם אנשים נוספים מישראל – וביקש מה’ שלא לקבלן.
אם כך, גם התנגדותם של דתן ואבירם, הנראית במבט ראשון פוליטית בלבד, הייתה חלק מן הערעור על הסדר הפולחני בישראל. אצלם אף חרג הערעור מקריאת תיגר ועבר, לפי הצעה זו, לניסיון מעשי להעמיד מקום פולחן מתחרה.
