מעשה נדב ואביהוא, התרחש בשיאו של היום השמיני לחנוכת המשכן:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ויקרא י’, א)
בפיסקתא דרב כהנא כתוב:
ואל משה אמר עלה אל ה’ אתה ואהרן נדב ואביהוא וגו’ (שמות כ“ד, א), מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה, ונדב ואביהו הולכים אחריהן. ואמרו: עוד שני זקנים הללו מתו ואנו נוהגים בשררה על הציבור תחתיהן.
מעשיהם של נדב ואביהוא היו יוזמה אישית לחלוטין, ללא כל ציווי. הם השתמשו במחתות הפרטיות שלהם ובגחלים שלא נלקחו ממזבח העולה – ובכך הקריבו “אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם”.
היוזמה האישית שלהם עומדת בניגוד חריף למטרת היום. שהרי, קורבנות היום השמיני היו של אהרון ושל העם, ואילו בניו של אהרון שמשו כעוזרים בלבד. לאורך התיאורים הארוכים, לקראת המעמד ועד לרגע פעולתם הם אפילו לא מוזכרים בשמותיהם.
נדב ואביהוא גנבו את ההצגה באמצעות הקרבת הקטורת האישית שלהם שגרמה להופעת כבוד ה’. במעשה זה הייתה קריאת תיגר על מעמדו של אהרון ואולי בעיקר התנגדות לדרך עבודת ה’ כפי שנמסרה על ידי משה.
הקטרת הקטורת של נדב ואביהוא מזכירה את מעשה קֹרח ועדתו המתואר בפרק ט“ז בספר במדבר. גם הם ערערו על מעמדו הייחודי של אהרון ועל דרכי הפולחן בישראל, שנראו בעיניהם כיוזמה של משה ואהרון. הקבלה זו בולטת בכמה פרטים לשוניים וסגנוניים:
על נדב ואביהוא נאמר:
וַיִּקְחוּ … אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת. (ויקרא י’, א)
ואילו על קֹרח ועדתו נאמר:
וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת. (במדבר ט“ז, יח)
על נדב ואביהוא כתוב:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל … (ויקרא י’, ב)
ואילו על קֹרח ועדתו:
וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה’ וַתֹּאכַל … (במדבר ט“ז, לה)
בסיפור קֹרח ועדתו שימשה הקטורת מבחן מי הוא הנבחר, מיהו הקדוש, והתוצאה זהה. בשני המקרים, החולקים על כהונת אהרון נשרפים לפני ה’.
קאסוטו רואה בשמות בניו של יָרׇבְעָם בן נבט: נדב ואביה, הד לשמותיהם של נדב ואביהוא בני אהרון. יָרׇבְעָם ייסד את עבודת העגלים בדן ובבית־אל כתחליף לעבודת ה’ בבית המקדש שבירושלים. על רקע זה מובנת גם ההפניה המרומזת למעשה העגל, שהכותב בספר מלכים שם בפיו של יָרׇבְעָם:
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (מל“א י”ב, כח)
בכך מתואר יָרׇבְעָם כממשיך מסורת קדומה של התנגדות לתורת משה ולדרך עבודת ה’ שהועברה דרכו – החל במעשה העגל, דרך נדב ואביהוא, קורח, דתן ואבירם, ועד ימי מלכותו.
