וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה – וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’?! (ויקרא י’, יט)
מהן החטאת והעולה שהקריבו נדב ואביהוא? הרי התורה מדגישה כי כל הקורבנות – של אהרון ושל העם – הוקרבו בידי אהרון, ובניו נזכרו רק כעוזריו (ויקרא ט’ א-כב). שמותיהם של נדב ואביהוא עצמם כלל אינם מופיעים – עד לרגע שבו לקחו את מחתותיהם והקטירו לפני ה’.
כמו כן, לא ברור מה הרלוונטיות של העובדה שנדב ואביהוא “הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’”, לאי־אכילת החטאת. ומה היה חסר בתשובתו של אהרון אילו היה אומר בפשטות: “הֵן הַיּוֹם קָרוּ אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם – הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’”?
כדי לענות על כך, יש לשים לב להבדל בין פרשת שמיני לפרשת ‘אחרי־מות’ בכל הנוגע לנסיבות מותם של נדב ואביהוא.
בפרשת שמיני, התורה מדגישה כי נדב ואביהוא מתו מכיוון ש“וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם” (ויקרא י’, א), כלומר כתוצאה של מעשה פסול. אך פרשת ‘אחרי־מות’ נפתחת במילים “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”, וכבר אין זכר לאש הזרה ולכך שפעלו שלא על פי הציווי – אלא רק לעצם העובדה שהם מתו “בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’”.
הביטוי “בְּקָרְבָתָם” עמום – בפשטות הוא מתאר התקרבות אל ה’, אך נראה שיש בו גם רמז למעשה של הקרבה.
לפיכך ייתכן שדבריו של אהרון – “הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם” – מתייחסים לנדב ואביהוא שהקריבו את עצמם – “בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’” (ויקרא ט“ז, א) ובכך שמשו תחליף לקורבנות החטאת והעולה של אהרון ושעיר החטאת של העם!
ישנם בתורה מספר רמזים לכך שנדב ואביהוא מתו כקורבנות. הרמז הראשון הוא ההקבלה שעושה התורה בין העולה והחלבים שנאכלו על המזבח לבין נדב ואביהוא:
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים. (ויקרא ט’, כד)
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם. (ויקרא י’, ב)
הרמז השני מצוי בהדגשה הכפולה שנדב ואביהוא שנשרפו, הוצאו מחוץ למחנה (ויקרא י’, ד-ה) – בדומה לקורבן החטאת של אהרון, שנשרף אף הוא מחוץ למחנה (ויקרא ט’, י“א). הדגשה זו בולטת עוד יותר כאשר משווים אותה לסיפור על מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת, שגם הם נשרפו, אך שם לא נזכר כלל שהוצאו מחוץ למחנה (במדבר י”ז, א-ה).
הרמז השלישי הוא הכינוי שבו בוחרת התורה לכנות את אלעזר ואיתמר, פעמיים: “בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם” (ויקרא י’, יב; טז) – ביטוי המקביל ל“מִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה’” (ויקרא י’, יב).
לאורך כל היום השמיני חיכה וציפה כל העם להיראות כבוד ה’ שבשש מלהגיע. כל הקורבנות הוקרבו בדיוק לפי ההנחיות של משה וכבוד ה’ טרם נראה. אהרון בירך את העם, וירד מהמזבח ועדיין כבוד ה’ לא נראה. משה ואהרון נכנסו לאוהל מועד, וביציאתם ברכו את העם פעם נוספת ועדיין כבוד ה’ לא נגלה. וכיצד בסופו של דבר נראה כבודו? באש שיצאה מלפניו ואכלה את הקורבנות.
אולם, לא רק את הקורבנות אכלה האש – אלא גם את נדב ואביהוא שהקריבו לפני ה’ אש זרה. למעשה, נראה כי הקטרת הקטורת של נדב ואביהוא היא זו אשר גרמה להופעת כבוד ה’ באמצעות האש שיצאה מלפניו ושרפה קודם אותם ואח“כ את הקורבנות (רשב”ם, ויקרא י’, ב).
קורבנות אדם היו חלק מהעולם הדתי של המזרח הקדום, ולהוותנו מצויות במקרא עדויות לקיומם גם בישראל.
התורה מתנגדת בחריפות לפרקטיקה של קורבן אדם, אך אינה מבטלת את רעיון המסירות המוחלטת ואת השפה הטקסית הכרוכה בו; להפך – היא מאמצת את הטרמינולוגיה, אך אוסרת את המימוש בפועל.
כך, ברמה ההצהרתית, התורה מצווה: “קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא” (שמות י“ג, ב), ומשווה ללא הסתייגות את בכור האדם לבכור בהמה: “בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי” (שמות כ“ב, כח-כט). ואכן היו בישראל שהבינו את הדברים כפשוטם, כפי שמתאר מיכה את שאלתו של עובד ה’: “הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי” (מיכה ו’, ז), ואף ויחזקאל רומז לכך שהפסוקים הובנו כפשוטם והובילו להקרבת בכורי האדם: “וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם. וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם” (יחזקאל כ’, כה-כו). אולם בפועל, בפרקטיקה, התורה קבעה במקומות רבים שבכור אדם נפדה.
אחד המנהגים בהם נהגו קורבנות אדם היה ‘קורבן יסוד’, שבו בעת בניית מקדש, ארמון או עיר הקריבו אדם וקברו אותו ביסודות המבנה.
גם את סיפור העקדה בהר המוריה – מקום המקדש העתידי – ניתן להבין על רקע המנהג הקדום של ‘קורבן יסוד’. ה’ מצווה את אברהם להעלות את בנו לעולה, ויש פסוקים שמנוסחים כך שניתן להבין מהם שאברהם אף עשה כך בפועל, כמו: “בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ …” (בראשית כ“ב, טז-יז) או הפסוק המספר על שובו של אברהם לבדו – ללא יצחק – אל נעריו (בראשית כ”ב, יט). אך בסופו של דבר בפועל לא היה קורבן אדם ותחת יצחק הוקרב איל.
וכך גם בפרשתנו: הטרמינולוגיה שבה התורה מתארת את מות נדב ואביהוא ביום ייסוד המשכן – האש האוכלת, ההוצאה אל מחוץ למחנה, הכינוי “הנותרים” – שייכת כולה לשדה הסמנטי של הקורבנות. אולם, מאחר שהתורה מתנגדת לקורבנות אדם בפועל, היא מייחסת את מותם ל’אש זרה’, ולא למעשה הקרבה עצמית. ונראה שתיאור הוצאת גופותיהם של נדב ואביהוא אל מחוץ למחנה, נועד גם הוא לבטא את ההתנגדות התורה ל’קורבן היסוד’.
