וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם – אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה’. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם. וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות י“ב, יב-יג)
מוטיב חוזר במכות מצרים הוא ההפליה שהפלה ה’ בין ישראל למצרים, כאשר המכה פגעה במצרים בלבד, ואילו ישראל יצאו ללא פגע. בדרך כלל – כפי שאירע במכות הערוב, הדבר, הברד והחושך – ההפליה בין ישראל למצרים נעשתה באופן בלעדי על ידי ה’. אולם במכת בכורות נדרשו בני ישראל למעשה אקטיבי: נתינת דם הפסח על המזוזות ועל המשקוף, כסימן לבית שלא ייפגע (שמות י“ב, ז).
מדוע נדרש כאן מעשה מצד ישראל כדי להיבדל מן המצרים? מדוע, ללא נתינת הדם על פתחי הבתים, היו עלולים להיפגע גם בכורי ישראל?
בני רועי הציע שלקראת היציאה ממצרים נדרש כל אחד מבני ישראל להכריע אם הוא וביתו רואים את עצמם חלק מעם ישראל היוצא ממצרים, או שמא הם ממשיכים לראות את עצמם כמצרים. מי שהקריב קורבן פסח ונתן מדמו על המזוזות והמשקוף סימן את ביתו כבית ישראלי, ועל כן זכה להגנה מן הנגף ולגאולה ממצרים. על פי פירוש זה, לא היה במכת בכורות דבר מיוחד שהצריך פעולה ייחודית מצד ישראל, אלא שזו הייתה נקודת הזמן שבה נבחנו ישראל לקראת יציאתם ממצרים.
ברצוני להציע הסבר חלופי, ולפיו היה במכת בכורות עצמה דבר מה ייחודי, שחייב את ישראל לנקוט פעולה כדי שלא להיפגע.
כבר בראשית התורה, כאשר מסופר על הבל שהקריב מבכורות צאנו וקורבנו התקבל, נרמז כי הבכורות שייכים לה’. בהמשך, בתחילת סיפור יציאת מצרים, בקטע המקדים את מכת בכורות, מצווה ה’ את משה לומר לפרעה:
כֹּה אָמַר ה’: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל! וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ – הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ! (שמות ד’, כב-כג)
הפסוק הבא מספר על מפגש תמוה במלון בין ה’ למשפחתו של משה, שבמהלכו כמעט המית ה’ את בנו הבכור של משה (שמות ד’, כד-כו). כך פירשו רשב“ג בתלמוד הבבלי (נדרים לב ע”א), רבנו חננאל בפירושו לתורה, והגאון שמואל בן חפני, המובא בפירוש ראב“ע.
משה איים על פרעה, אולם מן ההקשר עולה כי אין מדובר באיום נקודתי בלבד, אלא בהצגת עיקרון רחב: הבכורות כולם שייכים לה’. משום כך, מיד לאחר הצהרה זו מסופר כי גם בכורו של משה עצמו הועמד בסכנה. רק בזכות תושייתה של ציפורה, אשר מלה את בנה, שימש דם ברית המילה ככפרה והגנה, וכך ניצל בנו של משה.
דבר דומה אירע במכת בכורות. הנגף שנועד להכות כל בכור בארץ מצרים סיכן גם את בכורי ישראל. ייתכן שהסיבה לכך היא שגם כאן, הריגת בכורי מצרים ביטאה עיקרון כללי: הבכורות כולם שייכים לה’. כפי שנאמר בהמשך התורה:
בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ: שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ – בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי. (שמות כ“ב, כח-כט).
לפיכך, גם בכורי ישראל שלא הוסדר עניינם מול ה’ – שלא נפדו ולא הוקדשו – היו מצויים בסכנה.
כפי שהראיתי בפרק “המספר הבלתי אפשרי של בכורי ישראל”, הבכורות שנפדו נמנו רק מגיל חודש ועד גיל חמש, כאשר הם עדיין מצויים בזיקה ישירה ל“פטר רחם”. לאחר גיל זה פוקעת זיקה זו, והבכור חדל להיכלל במסגרת קדושת הבכורה המחייבת בפדיון. משום כך לא נצטוו הבכורות עצמם על נתינת הדם, אלא בני הבית, שכן הבכורות היו ילדים קטנים וחסרי יכולת לפעול בעצמם, ואילו האחריות להסדרת מעמדם הוטלה על ראשי המשפחות.
לנתינת דם קורבן הפסח על המזוזות והמשקוף, בדומה לנתינת הדם על המזבח ובדומה לדם ברית המילה של בכורו של משה, היה אפקט מכפר. דם קורבן הפסח הגן על בכורי ישראל מפני המשחית.
נוסף על כך, נתינת הדם על המזוזות והמשקוף סימנה את הבית כנתון תחת חסותו של ה’ וככפוף לברית עמו. הדם שימש אות לכך שהבית הסדיר את חובו לה’ – מעין המדבקות שנהגו בעבר להדביק על מזוזות הבתים, כדי לציין שבבית זה תרמו לאגודה למלחמה בסרטן – ובכך הוגנו הבכורות ששהו בו מפני המשחית.
