בשולי תיאור מעמד הר סיני בספר שמות מופיעים כמה ציווים הנוגעים לבניית מזבח:
מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ. בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי – אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית – כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי – אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. (שמות כ’, כ-כב)
על פי הפסוקים, המזבח הרצוי הוא מזבח אדמה. ניתן אמנם לעשות מזבח אבנים, אבל יש איסור לבנות אותו באמצעות אבני גזית, כלומר אבנים מסותתות. בנוסף, אסור לבנות למזבח מעלות – כלומר מדרגות.
האיסור לבנות מזבח באמצעות אבנים מסותתות מוזכר גם בספר דברים:
וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה’ אֱלֹהֶיךָ, מִזְבַּח אֲבָנִים. לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ. (דברים כ״ז, ה–ו)
גם בשמות וגם בדברים נעשה שימוש במילה “להניף”, בדברים – “לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל” ובשמות: “כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ” (שמות כ׳, כ״ב). יש להניח שלא השתמשו בחרבות על מנת לבנות מזבחות. אלא שהחרב מסמלת את הממד ההרסני שבתרבות האנושית, והדרישה היא להשתמש באבנים שלמות, כלומר אבנים טבעיות שלא עברו עיבוד אנושי שמחלל אותן.
גם את האיסור לעשות מעלות למזבח ניתן ויש להבין במסגרת הדרישה לבניית מזבח טבעי ופשוט, ללא שימוש במדרגות – שהן ביטוי להתערבות ולטכנולוגיה אנושית. באותו כיוון ניתן להבין את האיסור גם כדרישה למבנה נמוך וצנוע, שאינו מצריך מעלות, בדומה למזבח האדמה. כך מודגש הפער שבין השמים – “אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם” (שמות כ’, יט) – ובין הארץ – “מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי” (שמות כ’, כ).
ואולם התורה מוסיפה לכך נימוק מפורש נוסף: החשש מגילוי הערווה בעלייה במעלות – “וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי – אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו” (שמות כ׳, כ״ג). נימוק זה מחייב להבין את האיסור לא רק כפגיעה בטבעיות ובפשטות המזבח, אלא גם כהסרת הממד המיני מן המרחב הפולחני. בכך נבדלת התורה מתרבויות ששררו במרחב הקדום, אשר שילבו מין וחשיפה גופנית בעבודת האל, כפי שמשתקף הן בפולחן בעל פעור (במדבר כ“ה, א-ג) והן בתיאור חטא העגל (שמות ל”ב, ו-כה).
על פי פרויד, התנטוס והארוס – כוח ההרס ויצר המין – הם הכוחות הבסיסיים המניעים את האדם. ניתן לראות בחרב המונפת מעל אבני המזבח והמחללת אותן, ובחשש מגילוי הערווה בעלייה במעלות על המזבח, סמלים לשני כוחות אלו.
בניגוד לתיאור בספר דברים, ששׂם דגש על החיוב במזבח העשוי מאבנים שלמות וטבעיות, התיאור בספר שמות מדגיש את השלילה והחילול שיש בעיצוב האנושי של המזבח והחשש מגילוי הערווה על מעלותיו. אולם בשניהם ניתן לראות מגמה משותפת של צמצום ביטויי התרבות והכוחות האנושיים במרחב הפולחני, וחזרה – דווקא בנקודת המפגש עם האל – אל הפשוט והטבעי.
הוראות הבנייה של המזבח בשולי מעמד הר סיני מלמדות כי המפגש עם האל מחייב צמצום מודע של הנוכחות האנושית על כוחותיה המרכזיים – כוח ההרס והמיניות. אין מדובר בשלילה של כוחות אלו, שהרי הם עצמם ניתנו לאדם מאת האל, אלא בהשהיית הפעלתם בנקודת המפגש עם האל, כדי לפנות מקום לנוכחות האלוהית.
