וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?! וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו – וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. (בראשית ל“ז, ט-יא)
בתחילת הפרשה מספרת לנו התורה על חלומותיו של יוסף, חלום האלומות וחלום הכוכבים.
חלום הכוכבים מעורר קושי כי הוא מכיל סתירה פנימית. כזכור, רחל מתה בדרך אפרתה במהלך לידת בנימין (בראשית ל“ה, יח-כ). אם הירח מייצג את רחל בעודה בחיים, כפי שמשתמע מגערתו של יעקב ביוסף – “מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה?!”– אזי צריכים היו להופיע בחלום רק עשרה כוכבים (=אחים) ולא אחד עשר, שהרי בנימין עדיין לא נולד. אך בחלום היו אחד עשר כוכבים, ובתחילת הפרשה מסופר על יוסף שהיה בן שבע עשרה שנה. מכך משתמע שבנימין כבר נולד, ואם כן רחל כבר אינה בין החיים והירח לא יכול לייצג אותה.
הפתרון טמון בשאלת הזמן שבו נחלם החלום. בדרך כלל כאשר התורה מתארת התרחשויות בהווה היא משתמשת בפועַל בעתיד עם ו’ ההיפוך לפניו, שבאה לפני הנושא במשפט. לדוגמה: “וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל” (בראשית כ“ח, ט). אולם לעיתים נדירות משנה התורה מסגנונה הרגיל, כאשר היא משתמשת בפועַל בזמן עבר שבא אחרי הנושא. לדוגמה: “וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ” (בראשית ד’, א). או: “וַה’ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר” (בראשית כ“א, א). בשתי דוגמאות אלו מסביר רש”י שהשינוי הזה מלמד שההתרחשות אירעה בזמן שקדם לאירועים שעליהם קראנו עד כה.
והנה אנו מוצאים את הצורה הזאת גם בפרשתנו. בתחילת הפרשה מסופר על תקופת מגוריו של יעקב בארץ כנען, כאשר יוסף היה כבר נער בוגר. אולם מיד לאחר מכן עוברת התורה להשתמש בצורת העבר המוקדם, במעין מאמר מוסגר:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו – כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ – וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (פסוק ג’)
היכן מסתיים המאמר המוסגר? הוא מסתיים לאחר תשעה פסוקים, במילים: “וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו – וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת הַדָּבָר” (פסוק י“א). מילים אלו באות בצורת חיתום אופיינית במקרא, כאשר הנושא קודם לפועַל והפועַל בא בזמן עבר. כלומר, במקום הצורה הרגילה – “ויקנאו בו אחיו וישמור אביו את הדבר” – מופיעה צורה חתומה המשווה לפסוק אופי מסכם (ראו אהרן מירסקי, הפיסוק של הסגנון העברי, עמ’ יא-נ).
על פי הסבר זה, סיפור העדפתו של יעקב את יוסף – “כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ”, והסיפור על חלומותיו של יוסף שמצוטטים במאמר המוסגר, לא קרו כאשר יוסף היה בן שבע עשרה אלא שנים רבות קודם לכן, בתקופת ילדותו של יוסף. הדבר מסתבר לאור העובדה שיוסף מכונה בקטע זה “בֶן זְקֻנִים”, כלומר הבן הצעיר ביותר. כינוי כזה אכן מתאים יותר לתקופה שבה יוסף היה ילד צעיר ובנימין טרם נולד. באותה תקופה יוסף ואחיו היו ילדים קטנים ורחל אימו הייתה בין החיים. באותה עת יוסף הקטן חלם חלומות ובתמימותו סיפר אותם לאחיו הגדולים ולאביו.
אם סיפור החלומות התרחש בעבר הרחוק, כאשר יוסף ואחיו היו ילדים קטנים ורחל הייתה בין החיים, מי הם אחד עשר הכוכבים שהשתחוו ליוסף בחלומו? הלוא רק עשרה אחים היו לו כשאימו הייתה בחיים ובנימין טרם נולד?
התשובה היא שיוסף ראה בחלומו את השמש, הירח ואחד עשר כוכבים – כשהשמש והירח מסמלים את אביו ואִימו, והכוכבים מייצגים את אחד עשר האחים, כולל את יוסף עצמו. בדומה לחלום האלומות, שבו אלומות האחים השתחוו לאלומתו של יוסף ולא לו עצמו (“וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי”; בראשית ל“ז, ז), כך גם כאן – השמש, הירח ועשרת הכוכבים האחרים השתחוו לכוכב שמסמל את יוסף. כלומר, יוסף מספר על אחד עשר כוכבים, אך רק עשרה מהם משתחווים, ואילו הוא – המיוצג על ידי הכוכב המרכזי – מקבל את ההשתחוויה.
