וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף: הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה. וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם …
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף … וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה – לִי הֵם; אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי …
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר: מִי אֵלֶּה?
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה.
וַיֹּאמַר: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם.
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ.
וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה …
וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. (בראשית מ“ח, א-כ)
הפסוקים שלעיל מתארים את ביקורו של יוסף עם בניו אצל אביו החולה. בשיאו של האירוע מברך יעקב – שכבר לא ראה היטב – את מנשה ואפרים, ברכה המזכירה את ברכת יצחק לעֵשו, שגם היא ניתנה לעת זקנה כאשר יצחק לא ראה (בראשית כ“ז, א). בהמשך נראה דמיון נוסף בין המקרים.
על פי ההקשר, ובפרט על פי הפסוקים האחרונים של הפרק הקודם (בראשית מ“ז, כח-לא), נראה שהאירוע התרחש סמוך למותו של יעקב, לאחר שחי שבע עשרה שנים במצרים והגיע לגיל מאה ארבעים ושבע.
אך אם אכן האירוע התרחש בשלהי חייו של יעקב, תיאור המפגש מעורר קושי, היות וניתן להבין ממנו שהייתה זו הפעם הראשונה בה נפגש יעקב עם בני יוסף (“רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ”), ושאפרים ומנשה היו ילדים קטנים שיכלו להיכנס בין ברכיו (“וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו”).
מבחינה כרונולוגית, תיאור זה מתאים לתקופת הזמן בה הגיע יעקב למצרים, שנתיים לאחר תחילת הרעב. באותם הימים, בני יוסף שנולדו לפני תחילת שנות הרעב (בראשית מ“א, נ) היו פעוטות בני שלוש או ארבע שנים, שיכלו להיכנס בין ברכיו של יעקב. לעומת זאת, לאחר שבע עשרה שנה בהם היה יעקב במצרים, אפרים ומנשה כבר היו למעלה מעשרים ובפרק זמן ארוך זה, סביר שהספיקו להיפגש לא אחת עם סבם יעקב וממילא לא הייתה זו פגישתם הראשונה.
חז“ל כבר עמדו על כך שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ולעיתים הסיפורים מסודרים לפי נושא ולא לפי סדר כרונולוגי. נראה שגם כאן מדובר במקרה כזה.
לפיכך מסתבר שביקורו של יוסף עם בניו אצל יעקב החולה התרחש זמן קצר לאחר הגעתו של יעקב למצרים, בסמוך למפגש הראשוני עם יוסף אך לא בו עצמו.
התורה מספרת שיוסף מיהר להגיע למפגש עם יעקב במרכבתו המלכותית־צבאית (בראשית מ“ו, כט) – כלי המיועד לדהירה מהירה ולא לנשיאת ילדים קטנים. לכן סביר שילדיו הרכים לא היו עמו, וממילא לא השתתפו במפגש.
כבר במפגש הראשוני עם יוסף ניכרת אצל יעקב תחושת סיום והשלמה לאחר שזכה לראותו, לצד מוכנות לסיים את חייו: “אָמֻתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי” (בראשית מ“ו, ל). לכן כאשר חלה לאחר מכן, חשב שהגיעה שעתו וביקש לקרוא ליוסף כדי לקבוע את מעמדו כבכור ולהכיר בבניו הקטנים כשבטים עצמאיים. אולם, בדומה ליצחק, שגם ראה את עצמו קרוב למותו אך חי עוד שנים רבות, כך יעקב לא מת ממחלתו, אלא חי עוד שבע־עשרה שנים במצרים.
למרות שבפועל הסיפור התרחש זמן קצר לאחר הגעת יעקב למצרים, כאשר אפרים ומנשה עוד היו ילדים קטנים, התורה מיקמה אותו יחד עם שאר הסיפורים הקשורים למותו של יעקב – מתוך מגמה ספרותית להציג ברצף את מכלול פעולותיו לקראת מותו.
