וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, עַל שׁוּלָיו סָבִיב, וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב … וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה’ וּבְצֵאתוֹ – וְלֹא יָמוּת. (שמות כ“ח, לג-לה)
מדוע היה צורך שישמע קולו של אהרון דווקא בכניסתו וביציאתו, וכיצד הדבר הגן עליו ממוות?
רשב“ם מפרש שהפעמונים נועדו לקיים את הציווי: “וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ” (ויקרא ט“ז, יז). קול הפעמונים הנשמע עם התקרבות הכוהן גורם לאנשים להתרחק מאוהל מועד, וכך אהרון נותר לבדו. ואולם פירוש זה מעורר כמה קשיים:
- למי מכוונות המילים “וְלֹא יָמוּת”? – בפסוק שבשמות נאמר במפורש: “וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת … וְלֹא יָמוּת”. על פניו, האזהרה מכוונת אל אהרון עצמו. ואולם לפי פירוש רשב“ם, הסכנה היא דווקא לאדם הזר השוהה באוהל מועד בשעת הכפרה, ולא לאהרון.
- הבדל מהותי בין “לשרת” ל“לכפר” – בפרשת בגדי הכהן הגדול שבשמות מתוארת כניסתו של אהרון אל הקודש לשם שירות. לעומת זאת, האיסור שבויקרא ט“ז מתייחס במפורש לכניסה על מנת לכפר, כלומר לעבודת יום הכיפורים בלבד. אלו שתי פעולות שונות, ואין הכרח להניח שהדרישה שלא יהיה אדם נוסף באוהל מועד בזמן כפרה חלה גם על כניסה לשירות יום־יומי.
- פער לשוני בין רגעי המעבר לבין משך השהות – ב’ויקרא’ נאמר: “בְּבֹאוֹ … עַד צֵאתוֹ”, ביטוי המתאר איסור רציף לאורך כל זמן הכפרה. לעומת זאת, בפרשת בגדי הכהן הגדול נאמר: “וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ … וּבְצֵאתוֹ”, כלומר הכתוב מתמקד דווקא ברגעי הכניסה והיציאה. ואין זה סביר לפרש את הביטוי “וּבְצֵאתוֹ” במשמעות של עד צאתו, שהרי אילו לכך התכוונה התורה – הייתה כותבת זאת במפורש: “עַד צֵאתוֹ”, כפי שכתוב ב’ויקרא’.
ר’ יוסף בכור שור מציע הסבר אחר: דרך ארץ היא שלא להיכנס לבית ה’ בהפתעה. הפעמונים משמשים כעין צלצול בפעמון הדלת, המבשר על בואו של הכוהן. פירוש זה מבהיר את הצורך בפעמונים בשעת הכניסה – שהרי אין זה ראוי להיכנס לבית ה’ בהפתעה – אך אינו מסביר מדוע נדרש קולם גם בשעת היציאה.
ייתכן שקול הפעמונים אכן נועד להודיע על כניסתו ויציאתו של הכוהן, אך לא רק כביטוי לדרך הכבוד הראויה לפני ה’, אלא גם למטרה אחרת.
במשכן הופיעו ייצוגים רבים של כרובים: על הכפורת שבקודש הקודשים (שמות כ“ה, יח), על הפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים לקודש (שמות כ”ו, לא), ועל יריעות המשכן הפנימיות (שמות כ“ו, א).
הכרובים מוזכרים לראשונה בתורה לאחר גירוש האדם מגן עדן, כשומרי “דרך עץ החיים”, כשהם חמושים בלהט החרב המתהפכת (בראשית ג’, כד). מכאן שתפקידם העיקרי הוא לשמור.
ניתן לשער שייצוגי הכרובים במשכן רומזים לכרובים ממשיים ובלתי נראים, כדוגמת אלו ששמרו על “דרך עץ החיים”, אשר הוצבו בכניסה לאוהל מועד ועלולים היו לפגוע בכל מי שעבר לידם – בכניסה או ביציאה. באופן דומה, במקדשים המסופוטמיים הועמדו פסלי אבן ענקיים של כרובים מכונפים (karābu) – יצורים משולבים בעלי גוף אריה, רגלי שור ופני אדם – שתפקידם היה להגן על הכניסה.
תפקידם של הפעמונים, אפוא, היה למנוע פגיעה מצד אותם כרובים שומרים. קול הפעמונים התריע על התקרבותו של הכוהן הגדול אל פתח אוהל מועד – בכניסתו או ביציאתו. התראה זו מנעה מצב שבו הכרובים יופתעו מנוכחות בלתי צפויה ויגיבו בפגיעה, גם כאשר מדובר בכוהן הגדול הנכנס ויוצא מן המשכן כחלק מתפקידו.
להשלמה, ראו גם בפרק: “למה שימש הארון ומה היה תפקידם של הכרובים”.
