וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ? … לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה – כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל … וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד … וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. (במדבר י“א, יא-יז)
בעקבות תלונתם של בני ישראל ובקשתם לאכול בשר, ביטא משה את תסכולו בפני ה’, והתלונן על כך שאינו יכול לשאת לבדו את משא הנהגת העם. בתגובה, הציע לו ה’ לבחור שבעים איש מזקני ישראל ולהאציל עליהם מרוחו, כדי שיישאו יחד עמו את עול ההנהגה.
לא ברור כיצד סייעו אותם שבעים זקנים למשה לשאת את עול ההנהגה. הם אינם נזכרים בהמשך כממלאי תפקיד כלשהו בהתמודדות עם תלונות העם או עם בעיות אחרות – ולא חסרו כאלה במדבר. נראה כי תרומתם הייתה חד־פעמית, כשם שגם הרוח שהואצלה עליהם לא נשארה עמם לאורך זמן, והם חדלו מלהתנבא עם תום המעמד (במדבר י“א, כה).
כאשר בוחנים את תלונתו של משה, נראה שתיאורו את עצמו כמי שנושא לבדו את משא העם אינו מדויק. ראשית, אחיו אהרון, הכוהן הגדול, היה שותף מרכזי להנהגה. בנוסף, על פי עצתו של יתרו, חותנו של משה, הוקמה מערכת שפיטה היררכית, שכללה שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות. לכך יש להוסיף את שנים עשר נשיאי השבטים, שכל אחד מהם נשא באחריות לשבטו, ושהיו פעילים גם ברמה הלאומית, כפי שניתן לראות, למשל, בסיפור ‘בנות צלפחד’ (במדבר כ“ז, ב) ובמקרים נוספים.
ייתכן שהקושי להבין את תרומתם של שבעים הזקנים נובע מהנחה שגויה, לפיה תפקידם היה ארגוני או שיפוטי, בדומה למסגרות הנהגה אחרות שכבר פעלו במחנה.
הפעם היה מדובר באירוע מסוג אחר. התלונות, שהחלו בקרב האספסוף ובקצוות המחנה, התפשטו במהרה בכל שדרות העם. מול מראה של עם שלם בוכה “למשפחותיו” (במדבר י“א, י), משה לא נזקק לתמיכה ניהולית או ארגונית, אלא לתזכורת לכך שרוח העם עודנה עמו.
שבעים הזקנים שנבחרו לא היו נציגים של השבטים, אלא ייצגו את כלל העם שמקורו בשבעים נפש שירדו מצרימה. העובדה שהמספר שבעים אינו מתחלק בשנים עשר מדגישה שהתמיכה לא עברה דרך ייצוג שבטי, אלא נבעה מתחושת אחדות ושורש משותף לכל העם. כך זכה משה לתמיכת שהיה זקוק לה באותה שעת משבר.
ה’ לא העניק לזקנים רוח חדשה, אלא נטל מרוחו של משה והאציל אותה עליהם – מעין “משחק סכום אפס”. כך גם תפס יהושע את נבואתם של אלדד ומידד – ככזו שבאה על חשבון משה (במדבר י“א, כו-כט). המסר של ה’ למשה היה ברור: יש ברוחו שלו כדי לשאת את משא העם. ואם עוד אנשים יישאו איתו בעול – הם יישאו מכוחו, לא מתוך תוספת חיצונית.
