וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו … וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי … וַיִּקָּחֶהָ … וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה’ וַיְמִתֵהוּ ה’. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ … וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה’ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי … וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה. וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ … וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה – כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר: הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא. וַתֹּאמֶר: מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי? וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן. וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ … וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ … וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה, וְלֹא מְצָאָהּ. וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר: אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ? וַיֹּאמְרוּ: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (בראשית ל“ח, א-כב)
תמר הסירה את בגדי אלמנותה, התכסתה בצעיף וישבה על דרך תמנתה. היא הניחה שיהודה יראה אותה כזונה וירצה לשכב עימה. אך הנחה זו אינה מובנת מאליה. אמנם, התורה מספרת לנו שבת שוע, אשתו של יהודה מתה ולגבר כמו יהודה יש צרכים, אך מדוע סברה תמר שיהודה אכן ירצה לשכב עם זונה? על סמך מה ביססה את תוכניתה?
התורה מספרת כי הוגד לתמר שחמיה עולה תמנתה לגוז את צאנו. מידע זה הבהיר לתמר שיהודה מצוי מחוץ לביתו, במקום ובזמן ידועים. עובדה זו מספקת גם את הרקע לעניין התשלום – גדי העיזים שיהודה ביקש לשלוח. אולם ייתכן שיש במידע זה גם משמעות נוספת, הנוגעת לאופייה של ההזדמנות שנוצרה בפני תמר.
בתורה כתוב שיהודה חשב שתמר היא זונה. אולם בהמשך הפרשה, כאשר יהודה ורעהו העדולמי מחפשים את תמר, הם מחפשים קדשה (פסוקים כ“א-כ”ב). קַדִישְׁתֻּ (qadištu) הוא מונח אכדי המתאר אישה שהייתה מקודשת לאל או מקדש מסוים. קדשה וזונה הם שמות מתחלפים בתנ“ך וניתן להבין שהקדשות במקרא היו נשים שעסקו בזנות פולחנית. כיצד משרתת עובדה זו את הסיפור?
העובדה שתמר התחפשה לקדשה יכולה להסביר מדוע יהודה לא זיהה אותה. התורה מספרת שיהודה לא הכיר את תמר – “כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ”. הראיות מצביעות על כך שזונות – כחלק ממעמדן החברתי הנמוך – היו ללא כיסוי ראש או פנים. לדוגמה, על פי חוקי אשור התיכונה (1450-1250 לפנה“ס), נאסר על זונות לכסות את ראשן. כיסוי ראש היה שמור לנשים מכובדות או בעלות מעמד מיוחד כמו קדשות (והשוו להתכסות של רבקה בצעיף; בראשית כ”ד, סה). כיסוי הפנים היה נוהג הקשור למעמד גבוה, והעדרה של רעלה אצל הזונות דווקא סימן את תפקידן החברתי. תמר, אם כן, ניצלה את מוסד הקדשה כדי לקיים זרע מיהודה מבלי שהוא ידע את זהותה.
ייתכן שתמר בנתה את תוכניתה לא רק על רקע צרכיו של יהודה לאחר מות אשתו, אלא על הנוהג שהיה אז לגיטימי, לפקוד קדשות כחלק מפולחן שנעשה בעת ובקשר לגיזת הצאן. חשוב להדגיש, אין לכך עדות ישירה במקרא, אולם מצוות “ראשית הגז” – המחייבת את בעלי הצאן לתת לכוהן את ראשית הצמר מגז הצאן (דברים י“ח, ד) – מעידה על זיקה פולחנית לגיזת הצאן. לפי ההצעה, תמר הניחה שיהודה ינצל את ההזדמנות, שנתפסה באותה תקופה כלגיטימית – כפי שניכר מכך שיהודה שלח את הגדי ביד רעהו – וכך תשיג את מטרתה.
אם כך, ניתן להבין את הדו־שיח בין יהודה לתמר: הוא ביקש לבוא אליה, והיא שאלה: “מַה תִּתֶּן לִּי?”. לכאורה, אילו פנה יהודה אל זונה רגילה, היה מצופה שישאל למחיר וישלם במקום, ולא שימתין לבקשה מצִדה ואז יציע תשלום בהזדמנות מאוחרת. מן הדברים עולה שיהודה כלל לא ציפה לדרישה כזו, ואף הגיע למקום ללא אמצעי תשלום; ואת זה ניתן להבין על רקע זנות פולחנית. יהודה לא הציע תשלום משום שלא פנה לזונת רחוב, אלא לקדשה מכובדת. לפיכך, לבקשת תמר הציע לשלוח גדי עיזים מן העדר – תשלום ההולם את ההקשר שבו התרחש המפגש.
אם כן, תמר פעלה בתחכום, מתוך הבנה של הנורמות החברתיות והמנהגים של זמנה. בכך הצליחה להוציא לפועל את תוכניתה להעמיד זרע מיהודה, תוך התחפשות לקדשה פולחנית, ולא לזונה “חילונית” גרידא.
