במהלך עשר המכות פנה פרעה למשה ארבע פעמים בבקשה שיתפלל לה’ להסרת המכה. בכל המקרים מדגישה התורה שמשה יצא מעם פרעה ורק לאחר מכן התפלל.
במכת צפרדע, היציאה מוזכרת כחלק מתיאור הביצוע: “וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, וַיִּזְעַק אֶל ה’” (שמות ח’, ח). במכת ערוב, משה הודיע מראש על הצורך ביציאה לפני התפילה: “הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל ה’” (שמות ח’, כה), ולאחר מכן הכתוב מאשר שכך אכן עשה: “וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, וַיֶּעְתַּר אֶל ה’” (שמות ח’, כו). במכת ברד, הרחיב משה וציין שיציאתו תהיה אל מחוץ לעיר: “כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’” (שמות ט’, כט), וגם כאן הכתוב מאשר: “וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר, וַיֶּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה’” (שמות ט’, לג). גם במכת ארבה מתוארת יציאתו של משה לפני התפילה: “וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה’” (שמות י’, יח).
חזרת הדפוס הזה אינה מקרית. נראה כי ליציאתו של משה אל מחוץ לעיר יש משמעות רוחנית עמוקה. מדוע נדרש לצאת? מדוע לא יכול היה להתפלל אל ה’ בעיר עצמה?
המדרש ב’שמות רבה’ מסביר: “שלא היה משה חפץ להתפלל בתוך מצרים לפי שהייתה מטונפת בגלולים ובשקוצים” (י“ב, ו).
דברי המדרש מתיישבים עם פשוטו של מקרא: מצרים מתוארת במקרא כמקום של טומאה מוסרית ורוחנית (ויקרא י“ח, ג). היציאה מן העיר מסמלת ניתוק מן השחיתות והחטא המאפיינים את מצרים ומנוכחותו של פרעה, המייצג את ההתנגדות לה’. משה לא יכול היה להתפלל אל ה’ בתוך ההוויה המצרית הפגומה, ולכן נדרש לצאת מהעיר אל מקום ראוי למפגש עם האל.
ואולם, נראה שהבעיה איננה ייחודית למצרים המטונפת בגלולים ושקוצים, אלא משותפת לכל מרחב אנושי – שבו נוכחות האדם, על חולשותיו וחטאיו, מגבילה את אפשרות ההתגלות האלוהית.
רעיון זה – שהמפגש עם ה’ דורש יציאה והתנתקות מהוויה האנושית – בא לידי ביטוי בפעולתו של משה לאחר חטא העגל:
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’ – יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (שמות ל“ג, ז)
החידוש במעשה של משה – לקיחתו של האוהל, נטייתו מחוץ למחנה וקריאת שמו ‘אוהל מועד’ – לא היה בעצם היציאה, שכן עד לבניית המשכן, המפגש עם ה’ התרחש תמיד מחוץ למחנה – במדבר.
כך גם היה, למשל, בעת טקס האצלת רוחו של משה על שבעים הזקנים (במדבר י“א, כד-כה). וכן ביציאתם המשולשת עם אהרן, מרים ומשה לאחר שדיברו במשה (במדבר י”ב, ה-י).
החידוש היה בכך שמשה הגדיר מקום ייעודי למפגש והראה שלמרות החטא – ה’ ממשיך לחפוץ במפגש.
המשכן, שהוקם מאוחר יותר במרכז המחנה, ביטא שלב חדש במערכת היחסים בין ה’ לישראל ויצר חידוש עמוק: לראשונה ניתן היה לשלב בין נוכחות האל ובין המרחב האנושי. המשכן אפשר לכבוד ה’ לשכון בתוך מחנה ישראל באופן מתמיד, למרות מציאות הטומאה הבלתי נמנעת שבו, ככתוב: “הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם” (ויקרא ט“ז, טז).
לאחר הקמת המשכן, נוכחות ה’ כבר לא דרשה יציאה אל מחוץ לעיר או למחנה, אלא היטהרות האדם הקרב אל הקודש, וטקסי טהרה וחיטוי מתמידים של המשכן עצמו. כך נוצר איזון חדש – בין נוכחותו הרציפה של ה’ בקרב העם לבין חיי היומיום האנושיים, שבהם מתקיימת מחזוריות טבעית של טומאה וטהרה. וזהו הפתרון שמציע ספר שמות לשאלת המרחק בין האדם לאל – כיצד יכול ה’ לשכון בקרב בני האדם מבלי להתרחק מהם.
