וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ. כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (ויקרא כ“ה, כג)
פסוק זה מבטא עיקרון יסוד: הארץ – ובמיוחד אדמת ארץ ישראל – אינה רכוש פרטי. היא שייכת לה’, והאדם אינו אלא גֵר ותושב עליה. משום כך, מכירת שדה איננה מכירת הקרקע עצמה אלא מכירת שנות התבואה שנותרו עד היובל, שבמהלכן רשאי הקונה ליהנות מפירות השדה (ויקרא כ“ה, טו־טז). בשנת היובל חוזרת הקרקע לבעליה המקוריים.
עיקרון זה אינו מוגבל לשדות בלבד. הוא חל גם על בתי ערי החצרים – בתי הכפרים שאינם מוקפים חומה – וכן על הבתים שבערי הלויים. לעומת זאת, בתים בערים מוקפות חומה יוצאים מן הכלל: ניתן למכרם לצמיתות, בכפוף לאפשרות גאולה במהלך שנה אחת בלבד (ויקרא כ“ה, כט־לד).
מה עומד מאחורי הבחנה זו? מדוע דין אחד חל על שדות, כפרים וערי הלויים – ודין אחר על בתים בערים מוקפות חומה?
הקו המבחין עובר, ככל הנראה, בין השדה לבין העיר. התורה רואה בשדה חלק בלתי נפרד מן הארץ השייכת לה’ – “כִּי לִי הָאָרֶץ”. השדה, כמרחב טבעי, אינו יכול להיהפך לקניין אנושי מוחלט ולהימכר לצמיתות. העיר, לעומת זאת, נתפסת כיצירה אנושית – מרחב שנבנה ומוגדר בידי האדם, בניגוד לשדה שנברא על ידי ה’.
רעיון זה משתלב בתפיסה מקראית רחבה יותר של המתח שבין מרחב טבעי למרחב אנושי. כבר בספר בראשית מסופר שקין, לאחר שנענש, בנה עיר – מעשה המבטא מעבר מחיים התלויים באדמה אל יצירת מרחב אנושי נפרד (בראשית ד’, טז). בסיפור מגדל בבל אף מוצגת בניית העיר והמגדל כמעשה של התנגדות לרצון ה’, עד כדי כך שה’ נאלץ להתערב: “וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם” (בראשית י“א, ה). כך נוצרה הבחנה עקרונית: הארץ שייכת לה’, העיר – לאדם. והשוו לנאמר בפרק “לצאת מהעיר”.
בתי ערים מוקפות חומה – ערים מרכזיות ובעלות מעמד – שייכים למרחב זה, ולכן התורה מכירה באפשרות למכרם לצמיתות. לעומתם, בתי החצרים – הבתים שבכפרים שאינם מוקפים חומה – אינם נתפסים כמרחב עירוני עצמאי אלא כטפלים לשדה. התורה מנסחת זאת במפורש: “וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב – עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב” (ויקרא כ“ה, לא). מאחר שהם נחשבים כחלק מן השדה, דינם כדין השדה: הם נגאלים בכל עת וחוזרים לבעליהם ביובל.
כך גם ערי הלויים. אף שמדובר בערים, אין הן נתפסות כקניין עירוני רגיל, שכן הן נמסרו ללויים מתוך נחלת שאר השבטים כ“אחוזה” שניתנה להם מאת ה’: “כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא כ“ה, לג). מאחר שהן הוקצו לעבודת ה’ ולמשרתיו, אין הן נתפסות כקניין עירוני רגיל ודינן כדין שדה אחוזה: אינן נמכרות לצמיתות, נגאלות לעולם וחוזרות ביובל.
