‘פרשת המן’ מתארת את הפעם הראשונה בה נצטוו ישראל על השבת. בפרשה מוזכרים האפיה, הבישול והיציאה מחוץ למקום. לפי ההלכה, כל הפעולות האלו אסורות בשבת מהתורה. אולם ברצוני לטעון כי על פי הפשט, אמנם נאסר על בני ישראל לצאת ממקומם ביום השבת, אבל מותר היה לאפות ולבשל את המן בשבת עצמה.
על פי התלמוד הירושלמי, האיסור לצאת מחוץ לתחום שבת נלמד מפסוק בפרשתנו – “שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (שמות ט“ז, כט). מעיון בפסוקים נראה שהאיסור המקורי היה אף חמור יותר מההלכה הנהוגה – לא רק יציאה מתחום העיר נאסרה, אלא אף היציאה ממקום המגורים עצמו, כלומר מאוהלו של כל אחד ואחד. אולם הסיפור שונה בנוגע לאפייה והבישול.
על פי הפרשנות המסורתית מקובל להבין שבסיפור ‘פרשת המן’ נצטוו בני ישראל להכין ביום השישי את האוכל עבור השבת, כלומר לאפות ולבשל את המן עבור השבת. ואולם, קריאה פשוטה של הפסוק המרכזי מציעה הבנה שונה:
אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ. וְאֵת כָּל הָעֹדֵף – הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. (שמות ט“ז, כג)
לפי פשט הפסוק, יש לקרוא אותו כך: את מה שתאפו – אפו; את מה שתבשלו – בשלו; ואת מה שלא אפיתם או בשלתם – שימרו לכם עד הבוקר. כלומר, הפסוק מתאר מצב שבו רק חלק מן המן נאפה או בושל עבור היום השישי, ואילו החלק הנותר נשמר לשבת כשהוא עדיין גולמי. נמצא אפוא שלשון הפסוק אינה כוללת ציווי לאפות ולבשל את המן עבור השבת ביום שישי.
תמיכה מסוימת להבנה זו ניתן למצוא בפסוק שלאחר מכן, המספר כי המן שנשמר לשבת לא התקלקל, בניגוד למה שאירע כאשר ניסו לשמור מן מיום ליום במהלך השבוע (פסוק כ״ד). אילו היה המן נאפה או מבושל כבר ביום השישי, לא היה בכך חידוש מיוחד, שכן מזון מבושל או אפוי עשוי להחזיק מעמד יום נוסף גם בדרך הטבע. דווקא העובדה שהמן נשמר כשהוא גולמי מדגישה את ההשגחה המיוחדת שניתנה לשבת.
מה עשו ישראל עם המן הגולמי ביום השבת? סביר שהם אפו ובישלו אותו כמו בכל יום (ראו פירושו של שד“ל שם). כי אם הדבר היה אסור, הם לא היו משאירים אותו במצבו הגולמי אלא אופים ומבשלים ביום השישי גם עבור השבת, כפי שאנו נוהגים כיום. אך כיצד זה ייתכן? האם אפיה ובישול אינן בגדר מלאכות שנאסרו בשבת?
התשובה היא שעל פי הפשט, גם בימים המוגדרים כ“מקרא קודש” – שבהם נאסרה עשיית מלאכה – התורה התירה עשיית מלאכה לצורך אכילה, כלומר “מלאכת אוכל נפש”. עיקרון זה נלמד מן המופע הראשון שבו נזכר איסור מלאכה בהקשר של “מקרא קודש”:
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם – אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. (שמות י“ב, טז)
פסוק זה, העוסק אמנם במקרא קודש של חג המצות, מציג לראשונה את הכלל שלפיו איסור מלאכה ב“מקרא קודש” איננו מוחלט, והוא כולל החרגה מפורשת לצורכי אכילה. חז“ל קבעו שהיתר זה חל על ימים טובים בלבד (ולא רק על חג המצות), ואינו נוהג בשבת. אולם על פי הפשט, אין הכרח לחלק בין מקרא קודש של חג לבין מקרא קודש של שבת (ויקרא כ”ג, ג). אם כן, ניתן להבין שהעיקרון שנקבע כבר במופע הראשון של “מקרא קודש” תקף לכל יום הנושא שם זה, ובכלל זה גם השבת. ומכאן, שעל פי הפשט, לא הייתה מניעה לאפות ולבשל את המן העודף בשבת עצמה.
כאמור, ההגדרה המתירה לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש מופיעה כבר בשמות י“ב, בציווי על חג המצות. לעומת זאת, איסור מלאכה גורף בשבת – “לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה” (שמות כ’, ט) נאמר לראשונה בעשרת הדיברות, כמה פרקים מאוחר יותר. שם, במסגרת ההצהרה החגיגית והמכוננת של עשרת הדיברות, לא היה מקום לפרט סייגים וחריגים ולומר שמלאכת אוכל נפש מותרת – בדיוק כפי שבאיסור “לא תרצח” לא פורט שמותר ואף חובה לרצוח את מי שרצח במזיד – “כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ” (במדבר ל“ה, ל).
את האיסור: “לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת” (שמות ל“ה, ג), יש להבין כאיסור על הבערת אש לצורך יצירה או שינוי חומר, ולא כהתייחסות להכנת מזון, כפי שעולה מכלל מופעיו של הביטוי “הבערת אש” במקרא. גם כאשר אש משמשת כאמצעי לבישול, הפעולה מוגדרת בלשון המקרא על פי תוצאתה – בישול או אפייה – ולא על פי האמצעי שבו נעשה שימוש. משום כך, איסור הבערת אש אינו זהה לאיסור בישול.
