בדרך כלל, התורה מציגה את מצוותיה כציוויים מוחלטים שאינם נתונים למשא־ומתן. אך בנוגע למצוות השמיטה, התורה עצמה מציגה טיעון שבני ישראל עשויים להעלות כנגד הציווי ואף מקבלת אותו כלגיטימי:
וְכִי תֹאמְרוּ: מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ (ויקרא כ“ה, כ)
כלומר, לא סביר לאסור לזרוע ולאסוף את תבואת השנה השביעית כי אז לא יהיה מה לאכול.
התשובה שהתורה נותנת היא לא פחות ממדהימה. היא אינה מבקשת מבני ישראל לקיים את מצוות השמיטה מתוך אמונה שה’ יספק מזון בדרך אחרת. במקום זאת, היא קובעת שהמציאות תהייה שונה, וכבר בשנה השישית – עוד לפני תחילת שנת השמיטה – תינתן ברכה מיוחדת שתביא לשפע יוצא דופן גם עבור שנת השמיטה, כי ה’ יברך את יבול השנה השישית והוא יהיה כפול:
וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ – תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (ויקרא כ“ה, כא-כב)
הברכה הזו מזכירה את ‘פרשת המן’ בספר שמות (שמות ט“ז, יא-לו). המן ירד בכל יום וסיפק מזון ליום אחד בלבד. להפתעתם, ביום השישי אספו בני ישראל כפליים. משה הסביר לעם כי הם קיבלו מנה כפולה כדי שזו תספיק גם ליום השישי וגם ליום השביעי, כי ביום השביעי, שבת לה’ – לא ירד מן.
בשני המקרים – המן והשמיטה – חוזר המוטיב של “שש ושבע”: ביום השישי או בשנה השישית מתקבלת כמות כפולה של מזון, המאפשרת את השביתה ביום השביעי או בשנה השביעית.
הקבלה העקרונית של התורה את הטיעון: “מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת”, והפתרון הניסי שהיא מציעה, מצביעים על כך שמצוות השמיטה איננה קפיצה של אמונה אל תוך חוסר ודאות, אלא מצווה הניתנת ליישום רק במציאות אידיאלית־ניסית, שבה עצם חוסר הוודאות הכלכלי נשלל מראש באמצעות ברכה מוכחת בשנה השישית. מכאן עולה שבמציאות רגילה, שבה אין ברכה מיוחדת בתבואת השנה השישית, אין מקום למצוות השמיטה.
וייתכן שזו גם המשמעות העומדת מאחורי ההלכה הקובעת שאין שמיטה ויובל נוהגים אלא כאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם (תלמוד בבלי, ערכין לב ע“ב). קביעה זו מצביעה על כך שהשמיטה היא חזון הניתן למימוש רק במסגרת מציאות לאומית מוגדרת – מציאות שבה רוב ישראל יושבים על אדמתם. רק במצב כזה מתקיימים התנאים הרוחניים והלאומיים המאפשרים שהברכה הכלכלית עצמה תהיה חלק מן הסדר האלוהי, ושתופיע כתפוקה חריגה של תבואת הארץ עוד לפני תחילת שנת השמיטה.
