לקראת סוף פרק י“ט התורה מקשרת את שמירת השבת למורא המקדש: “אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ – אֲנִי ה’” (פסוק ל’). הקשר בין השבת למקדש מובן וחוזר על עצמו במקומות נוספים. השבת מבטאת את קדושת הזמן והמקדש את קדושת המקום. אולם בתחילת הפרק מוצמדת השבת למורא אם ואב:
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ – אֲנִי, ה’ אֱלֹהֵיכֶם. (ויקרא י״ט, ג)
מה הקשר בין מורא אם ואב לשמירת שבת ומהו המסר שהתורה רוצה להעביר בחיבור הזה?
ובכן, הפתיחה של פרק י“ט מתכתבת באופן ברור עם הפתיחה של עשרת הדיברות. מיד בתחילת הפרק ניתן למצוא את רוב הדיברות הראשונים אבל בסדר הפוך:
- החמישי (כיבוד אב ואם): “אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ” (פסוק ג’).
- הרביעי (שמירת השבת): “וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ” (פסוק ג’).
- השני (איסור עבודת אלילים): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם” (פסוק ד’).
- הראשון (אנוכי ה’ אלוהיך): אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם (פסוק ב’).
סדר הדברים מתקיים גם בהקדמה של מורא האם למורא האב, ההפוך לסדר בעשרת הדיברות שם מקדימה התורה את כבוד האב לאם – “כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (שמות כ׳, יב).
דיברות השבת וכיבוד ההורים, יחד עם הדיבר הראשון, “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ” (שמות כ’, ב), הם הדיברות היחידים שמנוסחים כמצוות עשה. כל שאר הדיברות מנוסחים בשלילה: “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל”, “לֹא תִשָּׂא”, “לֹא תִּרְצָח”, “לֹא תִּנְאָף”, “לֹא תִּגְנֹב”, “לֹא תַעֲנֶה”, “לֹא תַחְמֹד” (שמות כ׳, א–יז). הניסוח החיובי ויוצא הדופן יכול ללמד על מעמדם המיוחד של שלושת הדיברות האלו, שמייצגים ומתמצתים את עשרת הדיברות כולם.
דיברות השבת וכיבוד ההורים נמצאים על התפר בין הדיברות הראשונים העוסקים ביחסים בין אדם למקום, לבין הדיברות האחרונים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו. הציווי על השבת – שהיא זכר למעשה בראשית (שמות כ׳, יא), שייך לתחום של בין אדם למקום ואילו כיבוד ההורים – לתחום החברתי האנושי.
אולם המעבר בין המצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו אינו דיכוטומי אלא הדרגתי. הדבר בא לידי ביטוי בכך ששני הדיברות השבת וכיבוד ההורים גולשים כל אחד לתחום חברו. לשבת יש גם נימוק סוציאלי, כפי שמופיע בעשרת הדיברות שבספר דברים (ה׳, יד–טו). ואילו כיבוד ההורים הוא בין השאר גם כיבוד העברת המסורת והמחויבות לה’ – “שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ” (דברים ל“ב, ז).
יעקב מילגרום מסביר כי פרשת ‘קדֹשים’ פותחת בציוויים על השבת וכיבוד ההורים, כי הם מייצגים את שני המוקדים של עבודת ה’: המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחברו. היא עושה זאת כדי לומר את מה שמשתמע מעשרת הדיברות. ששני מוקדים אלו חשובים במידה שווה ונובעים מנימוק אחד – אני ה’.
