באחת מהופעותיו הציבוריות, יאיר לפיד הציע הסבר למילים: “לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ” שבעשרת הדיברות (דברים ה׳, טז):
אם אתה מכבד את אביך ואת אימך, אז יוסיפו לך חמש שנים? שלוש שנים? יש טבלה? לא! הכוונה היא שימיך יאריכון – לא קדימה אלא אחורה.
כלומר, אם אתה מכבד את הוריך – חייהם נטמעים בחייך, וחייך “מתארכים” אל מעבר לזמן שבו אתה עצמך חי – אחורה, אל התקופה שבה חיו הם.
אינני משוכנע שזהו פירושו הפשוט של הפסוק, אך אני מסכים עם הטענה שהתורה אינה מבטיחה כאן תוספת שנים לאדם הפרטי המכבד את הוריו.
על אף הניסוח ביחיד, עשרת הדיברות הם ברית בין ה’ לעמו ולא בין אדם לאלוהיו. “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (דברים ה’, ו) – מתייחס לעם ולא לפרט.
בתפר שבין הדיברות הראשונים, העוסקות ביחסי האדם והאל, לבין הדיברות האחרונים, העוסקות ביחסים שבין אדם לחברו, מופיעה מצוות כיבוד הורים בצירוף ההבטחה לאריכות ימים.
ראב“ע, בפירושו לפסוק המקביל בעשרת הדיברות שבספר שמות (שמות כ’, י”ב), מסביר שאריכות הימים על האדמה מתפרשת ברמה הלאומית: “כי כאשר ישמרו ישראל זאת המצוה לא יגלו ממנה”. לפי זה, כוונת התורה היא שאם נרצה כעם וכחברה לשגשג ולהאריך ימים, על האדמה אשר נתן לנו ה׳, עלינו לקיים חברה מוסרית המבוססת על העקרונות של עשרת הדיברות.
התורה חוזרת על המסר הזה שוב ושוב, ומציבה מולו אלטרנטיבה חריפה – אובדן לאומי. כך למשל:
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר – מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ – כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. (דברים ד’, כו)
המסר של התורה הוא ברור: אל לעם ישראל לחיות מתוך תחושה שקיומו הלאומי בארץ ישראל מובטח. עליו לזכור כל הזמן שקיומו מותנה בהנהגותו
