וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם, עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (שמות ל“ב, א)
משה איחר לרדת מההר, והעם חשש שקרה לו משהו לא טוב. נראה שאהרון לא ידע מתי משה אמור לרדת, כי אחרת היה יודע להרגיע את העם. הדבר המתבקש במצב זה היה למצוא מחליף ולו זמני למשה.
את הבקשה של העם מאהרון – “קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים” – ניתן היה להבין כבקשה למנות מנהיג בעל כוח ושררה, שיחליף את משה, כאשר המילה “אלוהים” מכוונת למנהיג ושופט כמו בפסוק המקביל בין אלוהים לנשיא: “אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר” (שמות כ“ב, כז). ואת המילה “עֲשֵׂה”, בביטוי – “עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים” – ניתן להבין לא כבקשה לעשייה של חפץ כמו פסל, אלא כעשייה במובן של הכנה, גידול ולימוד של מחליף למשה. כמו בפסוק, “וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית י“ב, ה), וכפי שאומר שמואל אל העם: “ה’, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמו“א י”ב, ו).
אך אם זו הייתה בקשת העם, אם העם ביקש מחליף אנושי למשה שלא שב, אהרון יכול היה להציע מועמד מוסכם או לבחור כזה בגורל. במקום זאת ביקש אהרון מהעם זהב, ויצר ממנו באמצעות חרט, עגל מסכה. ניתן להבין שאהרון האמין שמשה יחזור ולא רצה למנות מנהיג במקומו, אך כיצד סבר אהרון שעגל מזהב ימלא את חסרונו של משה?
משה, המכונה איש האלוהים, נתפס על ידי חלק מהעם לא רק כמנהיג בשר ודם אלא כסמל לנוכחות ה’ בקרבם, עד כדי טשטוש ההבדלים בינו לבין אלוהים, בבחינת שלוחו של אדם – כמותו. לדוגמה, כאשר התורה מתארת שה’ לא היה עם המעפילים להר היא כורכת את משה עם ארון הברית ואומרת: “וַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה” (במדבר י“ד, מד), ומשה אומר ליתרו משפט דו־משמעי: “כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים” (שמות י“ח, טו), וכן הלאה.
אלו שפנו אל אהרון לא ביקשו מנהיג חלופי אלא ביקשו תחליף למשה האלוהי. לכן מבחינתם, פסל בדמות שור רב־כוח, שמייצג את ה’ – כפי שאמרו: “אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ל“ב, ד) – יכול להיות תחליף טוב למשה. ואהרון אליו פנו, יכול להמשיך להיות נביאו ודוברו, כפי שהיה עם משה.
אך מה סבר אהרון? קשה להניח שהוא והעם חשבו ופעלו אותו הדבר. שהרי אם כך, עונשם היה אמור להיות זהה. משה היה צריך להרוג את אחיו, בדיוק כפי שביקש מבני לוי להרוג את אחיהם וקרוביהם: “מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה’ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה” (שמות ל״ב, כט) בבחינת, נאה דורש, נאה מקיים. גם בלתי מתקבל על הדעת שאהרון ימשיך לכהן ככוהן גדול לאחר חטא חמור של עבודה זרה – גם אם נעשה תחת איום, שכלל אינו מוזכר.
קאסוטו מסביר שכוונתו של אהרון בעשיית העגל לא הייתה חס וחלילה לבנות ייצוג פיזי של האל, כפי שהדבר נתפס על ידי אותם חלקים מהעם. מטרתו הייתה לבנות ייצוג של הכיסא עליו ה’ יושב באמצעות עגל מזהב. אהרון חשב שייצוג פיזי של כסאו של ה’ בדמות עגל מזהב יוכל להיות תחליף זמני למשה, שייצג בעיני העם את נוכחותו של אלוהים בקרבם ואת הנהגתו.
הרעיון הזה אינו מופרך, כי גם במשכן, עליו נצטווה משה בדיוק באותו הזמן בהר סיני, כסאו של ה’, המכונה יושב הכרובים, היה מסוכך על ידי כרובים מזהב. והכרובים אינם אלא חיות מיתולוגיות, מכונפות, בעלי רגלי שור או עגל.
אם כן, העגל אשר עשה אהרון, לא היה יותר מייצוג של כיסא ה’ או מרכבתו – כמו מבנה הארון והכרובים שסככו עליו במשכן (השוו לפסוק “וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף”, שמו“ב, כ”ב, יא). לכן חשב אהרון שבסיטואציה שנוצרה נכון יהיה לעשות אותו, כדי להחליף באופן זמני את משה, עד אשר ירד מההר.
