וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים – לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ. (שמות כ״ה, יג–טו)
חז“ל הבינו שיש איסור להסיר את הבדים מן הארון. אולם לפי פשוטו של מקרא, ייתכן שמדובר בתיאור של הארון ככלי שבדיו מחוברים אליו בקביעות – כלומר, תיאור מציאות ולא ציווי. כך או כך, עצם העובדה שבדי הארון אינם מוסרים, בניגוד לשאר הכלים, דורשת הסבר.
ר’ יוסף קרא מסביר שמפאת קדושתו של הארון, ציוותה התורה להשאיר את הבדים בתוכו כדי להימנע ממגע מיותר בארון בעת פירוק המשכן והרכבתו. אלא שבפועל, לקראת המסע נאמר במפורש שהכוהנים עסקו בארון ובבדיו, כיסו אותו והכינו אותו לנשיאה (במדבר ד’, ה־ו). מכאן שהשארת הבדים במקומם לא מנעה את העיסוק בארון ואת המגע בו. אם כן, נראה שהסברו של ר’ יוסף קרא אינו פותר את הקושי.
החיזקוני מוסיף שאין צורך להסיר את בדי הארון, שכן בניגוד לשאר הכלים, הם אינם מפריעים – שהרי איש אינו נכנס לקודש הקודשים חוץ מן הכוהן הגדול ביום הכיפורים. אולם גם טענה זו אינה מספקת. על פי הפשט, משה נכנס אל אוהל מועד באופן קבוע, כפי שנאמר: “וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ…” (שמות כ“ה, כב), וכן: “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד…” (במדבר ז’, פט). נוסף על כך, גם אם הבדים אינם מפריעים מבחינה מעשית, עצם השארתם במקומם פוגע במראה האסתטי של הארון, שכן בדים שנועדו לנשיאה נותרים גלויים גם כאשר הארון עומד במקומו. משום כך נדרש הסבר מהותי ולא רק טכני.
לאור האמור, נדמה שיש מקום להציע הסבר מהותי להבדל שבין בדי הארון לבדי שאר הכלים. בדי שאר הכלים נועדו לשאת את הכלים במסעות, ולכן הוסרו כאשר המשכן עמד על מכונו. לעומתם, בדי הארון אינם אמצעי נשיאה בלבד – הם חלק אינטגרלי מן הארון עצמו. לכן הדגישה התורה: “לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ”.
הארון והכרובים הסוככים עליו משמשים ככיסאו של ה’, המכונה “יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים”, אך אין מדובר בכיסא רגיל. מבנה הארון והכרובים דומה יותר למרכבה, וכשם שאין זה מתקבל על הדעת לפרק את גלגלי מרכבת המלך כאשר היא עומדת בארמונו, כך אין ראוי להסיר את הבדים מן הארון כאשר הוא שוכן במשכן.
ניתן ללמוד על תפקידו של הארון ובדיו גם מן הרקע התרבותי של המזרח הקדום, ובפרט מן המקדשים שבהם התקיימו תהלוכות פולחניות. כך למשל, במקדש אמון־רע שבכרנך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, הייתה סירת קודש שעליה הונח פסל האלוהות. לסירה זו היו בדים ארוכים משני צִדֶיהָ, ובפסטיבלים מרכזיים, כגון חג האופט, היו נושאים אותה הכוהנים בתהלוכה מחוץ למקדש.
התורה אינה מתארת מנהג קבוע של הוצאת ארון ה’ מחוץ למשכן, מעבר למסעות. עם זאת, ניתן להסיק כי בשעת מלחמה היה הארון יוצא, שכן התורה מדגישה שבמקרה החריג של “המעפילים” הארון לא יצא עמם, משום שהקרב נערך בניגוד לרצון ה’ (במדבר י“ד, מד).
תפיסה זו מקבלת חיזוק מסיפור שמואל א’ ד’, ג-יא, המתאר כיצד הארון הוצא משילה לשדה הקרב מול הפלשתים (שמו“א ד’, ג). חיזוק נוסף עולה מדבריו של אוריה החתי אל דוד (שמו”ב י“א, יא), שמהם משתמע כי ארון הברית היה מצוי עם הלוחמים.
בהתאם לכך, ייתכן שהפסוקים המפורסמים שאנו מצטטים בהוצאת ספר תורה ובהחזרתו – “וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ – מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה’, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר י’, לה-לו) – מתארים את יציאת הארון וחזרתו מהמלחמה ולא את מסע המחנות.
תפקידו של הארון, אפוא, אינו מוגבל למשכן בלבד. הבדים המסמלים את ניידותו מבטאים את נוכחות ה’ המלווה את ישראל גם מחוץ למשכן, במסע ובמלחמה, ובכך מדגישים כי השכינה איננה קבועה במקום אחד, אלא שורה עם העם בכל מקום.
