וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו, וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו, וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה – כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה. (שמות מ’, יח-יט)
לְמה מתכוונת התורה כשהיא אומרת “וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן”?
ניתן היה להבין פסוק זה כפתיח כללי למעשה הקמת המשכן כולו, אך אם כך היה, היינו מצפים למצוא בהמשך גם תיאור של פריסת יריעות המשכן התחתונות, כשם שנמצא תיאור מפורט של פריסת היריעות העליונות – “וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן”.
היעדרו של תיאור זה מלמד שאין מדובר בכותרת כוללת, אלא בתיאור מעשה קונקרטי: משה הקים תחילה את יריעות המשכן עצמן, שהיו בבחינת אוהל עצמאי, עוד בטרם הוצבו תחתיהן הקרשים והאדנים.
אך כיצד ייתכן הדבר מבחינה מעשית? על מה נסמכו יריעות המשכן לפני שהוצבו הקרשים?
כדי להבין את משמעות היריעות, נזכיר את השלב שקדם להקמת המשכן – אז שימש ‘אוהל מועד’ כמקום התוועדות עם מבקשי ה’ כפי שכתוב:
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’, יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (שמות ל“ג, ז)
אוהל זה היה אוהל רגיל ללא קרשים, כפי שניתן להבין מהמילה “נָטָה”, המרמזת על יריעה הנסמכת על מוט פנימי. עם הקמת המשכן התמזג אוהל מועד עם המשכן ו“נבלע” בו.
יריעות המשכן לא נפרסו על מנת להיות תקרה למבנה הקרשים אלא על מנת לשמש כאוהל העומד מכוח עצמו, באותו אופן שבו עמד אוהל מועד שהיה מחוץ למחנה. ואמנם בכל תיאורי המשכן וכליו קודמות היריעות לקרשים ומכך משתמע שמבחינה מהותית היריעות חשובות מהקרשים, עומדות בפני עצמן ולא היו זקוקות לקרשים. לפי זה, תפקיד הקרשים שהוכנסו מתחת ליריעות המשכן לא היה לתמוך ביריעות האוהל אלא לשוות לחלל שנוצר תחת היריעות יציבות והדר.
ובאשר לשאלה על מה נסמכו יריעות המשכן לפני שהוצבו קרשי המשכן? נראה שבזמן הבנייה נסמכו יריעות האוהל באופן זמני על מוט מרכזי ומיתרים (ראב“ע, הפירוש הקצר, שמות מ’, יח).
אם כן, היחס שבין יריעות המשכן לבין הקרשים מזכיר את היחס שבין הסכך לדפנות הסוכה. כמו במשכן, גם בסוכה העיקר הוא הכיסוי – הסכך. הדפנות טפלות לו ואין חובה לסמוך את הסכך עליהן.
