על פי התכנון המקורי, הארץ הייתה אמורה להיחלק לגברים אשר נמנו במפקד שנערך לקראת הכניסה לארץ. בנות צלפחד עמדו לפני משה, אלעזר, הנשיאים וכל העדה ובפיהם טענה:
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. (במדבר כ“ז, ד)
משה הקריב את משפטן לפני ה’ ותשובת ה’ הייתה כי טענת הבנות צודקת ועל כן יש לתת להם נחלה בתוך אחי אביהם.
אך מה היה קורה אלמלא טענו בנות צלפחד את טענתן? השאלה איננה רק מה היה קורה ברמה הפרקטית. ככל הנראה, במקרה כזה, רק האחים היו נוחלים. השאלה היא מה הייתה עמדתו של חוק התורה.
אפשרות אחת היא לומר שהחוק לא יכול להתייחס לכל מקרה תיאורטי. בפרט הוא לא התייחס במפורש למקרה של אב שיש לו רק בנות. אבל, ההלכה שנאמרה לבנות צלפחד בעקבות טענתם, היא היא ההלכה שהייתה גם קודם לכן, רק שלא נאמרה במפורש ועתה התגלתה. דוגמה לכך הוא דינו של המקושש. בתחילה נאמר עליו: “וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ” (במדבר ט“ו, לד) ולאחר שה’ אמר למשה, התברר דינו למפרע.
האפשרות השנייה היא שעצם הטענה הצודקת של בנות צלפחד – שהצביעה על בעיה מוסרית וחוסר הצדק בחוק הקיים – היא זו ששינתה את החוק. ואלמלא באו בנות צלפחד וטענו את טענתן, ההלכה המקורית הייתה במקומה עומדת, לא רק במישור המעשי אלא גם במישור העקרוני.
נראה שהסיפור נוטה לאפשרות השנייה. ראשית, כאשר התורה מפרטת את המקרים השונים של דיני הירושה, היא משתמשת בביטוי “וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ”, במקום המילה “וּנְתַתֶּם”, כפי שהיא אומרת ביחס לאחיו, אחי אביו או לשארו הקרוב אליו ממשפחתו. בכך היא רומזת שעל פי החוק המקורי, הנחלה הייתה של אחי צלפחד, ועתה בעקבות התקדים, מעבירים אותה לבנותיו.
שנית, בהמשך הסיפור, בני השבט באים גם הם בתלונה, על כך שהעברת הנחלה לבנותיו של צלפחד עלולה לגרום לכך שהנחלה תיסוב לשבט אחר (במדבר ל“ו, א-יב). אם הצדק עם האפשרות הראשונה, היינו מצפים שלאחר שהנושא עלה, החוק ייתייחס מראש גם לחששם הצפוי של בני יוסף, אך לא כך קרה.
הסיפור הזה, כמו סיפור ‘פסח שני’ – שבו פונים האנשים הטמאים בשאלה “לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה’ בְּמֹעֲדוֹ” (במדבר ט’, ז) – המשתמש באותו מטבע לשון שבו פותחות גם בנות צלפחד את דבריהן: “לָמָּה יִגָּרַע” – מלמדים שיש מקום להתערבות אנושית בהבניית החוק, ושהתפתחות ההלכה אינה נובעת רק ממקרים חדשים, אלא גם ובעיקר משאלות שלא נשאלו קודם לכן.
